פסק-דין בתיק עעא 1690/06

1.         העותר מרצה 67 חודשי מאסר בפועל בגין הרשעתו ב- 11 אישומים של גניבת כלי רכב ופריצה לבתי מגורים נשוא ת.פ. 5394/02 (בימ"ש השלום בת"א), ובגין הרשעתו בעבירות רכוש נשוא ת.פ. 46174/03 (ביהמ"ש המחוזי בת"א), והוא עותר כנגד החלטת המשיבה 1 (להלן: " הוועדה") שדחתה את בקשתו לשחרור על תנאי, חרף תוכנית שיקום שהגיש לוועדה.

2.         הוועדה קבעה שהעותר אינו ראוי לשחרור מוקדם בשל מסוכנותו, שכן הוא ביצע את עבירותיו שלא תחת השפעת סמים מסוכנים, אלא על רקע אישיותו, ותוכנית השיקום שהוגשה מטעמו לא נותנת כל משקל לטיפול שעליו לעבור כדי שלא ישוב לבצע עבירות.

עוד קבעה הועדה שהעותר ביצע 51 עבירות, זהו מאסרו השלישי, ואין כל בטחון שהוא למד לקח ממעשיו. לדעת הוועדה היה על העותר לעבור טיפול בבית הסוהר בטרם יגיש תוכנית שיקומית, אך הוא לא עשה כן.

החלטה זו היא נשוא העתירה שבפנינו.

3.         ב"כ העותר טוען שהעותר מתנהג למופת בבית הסוהר, הוא עובד, ואף יוצא לחופשות, ולא התעוררו בעניינו כל בעיות. הוא שהה באגף שיקום קבוצתי, שוחח עשרות שיחות עם עו"ס הכלא והכין תוכנית שיקום חיצונית בחסות גב' חיה היכל.

לטענת ב"כ העותר, העותר עלה על דרך השיקום, הוא מביע חרטה על חייו בעבר, ואינו סובל מהפרעות אישיות. עוד לדבריו, הוא נישא במהלך מאסרו, וכיום, בהיותו אב לשני ילדים, הוא שינה את דרכו, והוא מרגיש אחראי יותר למעשיו ולחובתו כלפי משפחתו.

4.         במכתבו לביהמ"ש מיום 28.5.06 כתב העותר שהוא מתנהג כראוי בבית הסוהר, יוצא לחופשות באופן סדיר, הביע חרטה על מעשיו, וביקש סליחה מכל מי שנפגע ממעשיו. 

5.         ב"כ המשיבים מתנגדת לשחרורו המוקדם של העותר, בהסתמך על דו"ח גורמי הטיפול לפיו הוא נעדר תובנה למניעים הפנימיים שהביאוהו לבצע העבירות, הוא אינו רואה עצמו זקוק לטיפול, ולכן לא הופנה לתוכנית טיפולית בקהילה.

לטענת ב"כ המשיבים, תוכנית הטיפול של גב' היכל אינה ערובה לכך שהעותר יתמיד בדרכו החיובית לאחר שישתחרר ממאסרו, והיא מבוססת על עובדות שגויות באשר לא התייחסה לעברו הפלילי של העותר.

ב"כ המשיבים טוענת כי העותר לא שכנע את הוועדה שהוא אינו מסוכן, ולאור עברו הפלילי יש להעדיף את האינטרס הציבורי של ההגנה על רכושו של הציבור על פני האינטרס של העותר להשתחרר שחרור מוקדם.

6.         עיון בגליון הרשעותיו הקודמות של העותר ובגזרי הדין שבהם נידון לעונשי המאסר שהוא מרצה כעת, מעלה שהוא מהווה סכנה ממשית לרכושו של הציבור.

העותר לא למד את הלקח מעונשי המאסר שהוטלו עליו בעבר, מעל באמון שנתנו בו ביהמ"ש ונציב שב"ס, שכן 17 יום לאחר ששוחרר שחרור מוקדם ע"י נציב שב"ס ביום 3.12.98 הוא גנב רכב, ואת העבירות נשוא ת.פ. 5394/02 (בימ"ש השלום בת"א) ביצע 5 חודשים לאחר ששוחרר ממאסר קודם של 21 חודש, וכשעונש מאסר על תנאי תלוי ועומד נגדו.

7.         די בכל אלה כדי להוכיח את מסוכנותו של העותר לרכוש הציבור, ולהצדיק את דחיית בקשתו לשחרור מוקדם. זאת ועוד, העותר לא עבר כל תהליך שיקומי בבית הסוהר אלא נמצא בקשר קונקרטי בלבד עם העו"ס (ראה דו"ח סוציאלי שצורף כנספח ז' לתגובת המשיבים).

עוד נכתב בדו"ח הסוציאלי שהעותר מתייחס רק למניעים החיצוניים לביצוע מעשיו, ומסיכום הפגישה עם רש"א עולה שהוא אינו מודע לדפוסי התנהגותו הבעייתיים, אינו רואה עצמו זקוק לעזרה, ומתקשה להעמיק בקשר עם גורמי הטיפול (ראה נספח ח' לתגובת המשיבים).

לאור כל האמור לעיל, ומאחר והעבירות שביצע העותר הן על רקע קווי אישיותו הדיסוציאלית (ראה חוות דעת מב"ן שצורפה כנספח ט' לתגובת המשיבים) מוצדקת קביעת הוועדה שהעותר היה צריך לעבור טיפול בתוך בית הסוהר לפני שיגיש תוכנית שיקומית כפי שהגיש.

8.         עיון בתוכנית השיקום שהגישה גב' היכל ואשר הועברה אלינו עפ"י בקשתנו ע"י ב"כ המשיבים, מעלה שגב' היכל לא התייחסה לעברו הפלילי של העותר, ובמיוחד לא לכך שהוא ריצה את מאסרו השני בגין עבירות רכוש שביצע בעיקר בין השנים 2000-1999 (ראה הרשעה מס' 2 בגליון ההרשעות הקודמות) אלא קבעה, על סמך דברי העותר, שמדובר בעבירות שבוצעו במשך 20-15 יום.

לאור האמור לעיל, מאחר וגם גב' היכל מגדירה את העותר כאדם חלקלק שיודע לומר את הדברים המתאימים לנושא, ומאחר והעותר לא קיבל כל טיפול שיקומי בבית הסוהר, אין בתוכנית השיקום כדי להפיג את מסוכנותו של העותר אם ישוחרר על תנאי בטרם קיבל טיפול כלשהו בבית הסוהר.

9.         במהלך הדיון הציג בפנינו ב"כ העותר את החלטת ועדת השחרורים בעניינו של האסיר יעקב ועקנין שהורתה על שחרורו על תנאי למרות עברו הפלילי העשיר. ברם, העבירות שם בוצעו על ידי האסיר 25 שנים קודם לכן, בהיותו קטין, ולפני מאסרו הוא היה בטיפול פרטני וקבוצתי בעמותת "אפשר". נתונים אלה, אשר הצדיקו את שחרורו על תנאי של אותו עותר, לא קיימים לגבי העותר שבפנינו.

10.       לאור כל האמור לעיל, על אף התוכנית השיקומית שהוגשה ע"י העותר,  החלטת הוועדה שלא לשחררו על תנאי בשל מסוכנותו - מוצדקת וסבירה, ואנו דוחים את העתירה.