פסק-דין בתיק עעא 1677/07

1.         העותר, תושב מזרח ירושלים, מרצה את מאסרו השני לתקופה של 25 שנות מאסר, אשר נגזר עליו בבית הדין הצבאי בלוד בגין הרשעתו בעבירות של חברות בהתאגדות בלתי מותרת, החזקת כלי או חפץ המסוגל לגרום למוות, והחזקת ונשיאת נשק נשוא תיק במל"ד לוד 18/88.

2.         העותר השתתף בשנת 1987, בהיותו בן 21, בהקמת חוליה של החזית העממית בירושלים (להלן: " החוליה") שאנשיה, לרבות העותר, ביצעו מספר פעולות שהביאו לפציעת יהודים, דקירת האחים אוחיון בעורפם, ותכננו מספר פעולות נוספות כדי לרצוח יהודים, פעולות שלא יצאו לפועל.

3.         בגזר הדין קבע ביהמ"ש הצבאי כי העותר לא הסתפק בדקירות שדקר את האחים אוחיון אלא חזר וניסה לרצוח יהודי ושומר של משרדי מס הכנסה.

עברו הפלילי של העותר מוכיח כי למרות שנתקל בעבר ברשויות החוק והבטחון, הוא לא היסס להמשיך בפעילות ביתר שאת, והוכיח כי האידיאולוגיה שלו עולה על ערכים של כיבוד החוק וקדושת חיי אדם.

כן צויין בגזר הדין כי:

" לפנינו אדם אשר בחר בדרך של אלימות ומימש כוונותיו הרצחניות כפי שתואר. אמנם לא נגרמו פגיעות אנושות כתוצאה מפעילותו, אך אין בכך כדי להמעיט בהרבה מחומרת העבירות".

4.         ביום 23.3.04 החליטה המשיבה 1 (להלן: " הוועדה") לדחות בקשתו של העותר לשחרור על תנאי מאחר ונסיבות האירוע בגינו הוא מרצה את המאסר הן חמורות, ויש לו הרשעה קודמת בעבירות של ידוי אבנים והתנהגות פרועה במקום ציבורי, כמו-כן ומאחר והתנהגותו בכלא, כפי שעלתה מדו"חות המשמעת - איננה תקינה ולאור מסוכנותו, כפי שעלתה מחוו"ד שב"כ שהוצגה בפני הוועדה (ראה נספח א' לעתירה).

5.         ביום 13.11.05 קיימה הוועדה דיון חוזר בבקשתו של העותר להשתחרר על-תנאי, ובהחלטה מיום 24.11.05 דחתה את הבקשה, לאחר שקבעה כי אופי העבירות ונסיבות ביצוען, לרבות משך המאסר שנגזר על העותר כאינדיקציה למעשיו, מלמדים כשלעצמם על מסוכנותו, בנוסף לכתוב בחו"ד שב"כ.

מעבר לכך התנהגותו של העותר לא הייתה חיובית, והוא עבר במהלך מאסרו עבירות משמעת.

6.         על החלטת הוועדה הוגשה עתירה שנידונה בפנינו בעע"א 3147/05, ובפסק הדין שניתן ביום 8.3.06 קבענו, לאחר עיון במסמכים ובחוות הדעת שהתקבלו בעניינו של העותר, כי מעשיו של העותר מלמדים על מעורבותו בפעילות שלילית בין כתלי בית הסוהר, שעלולה להימשך מחוץ לכתלי בית הסוהר ולסכן את בטחון המדינה.

לאור האמור, דחינו את עתירת העותר, תוך העדפת השמירה על בטחון המדינה על פני השיקולים המשפחתיים-האישיים שלו (ראה נספח ד' לעתירה).

7.         בחלוף כשישה חודשים מאז הדיון החוזר ביקש העותר לקיים דיון חוזר בבקשתו לפי סעיף 19(5) לחוק שחרור ממאסר, התש"ס-2001 (להלן: " החוק"), וביום 27.7.06 דחתה הועדה את בקשתו לאחר שקבעה כי לא מצאה עילה לקיום דיון חוזר בבקשה.

8.         לאחר שישה חודשים שוב ביקש העותר לקיים דיון חוזר בבקשתו לשחרור על תנאי, וביום 21.3.07 נידונה בקשתו של העותר ע"י הוועדה.

הוועדה דחתה את הבקשה וציינה בהחלטתה כי טיעוניו של ב"כ היועמ"ש אודות תעוזתו של העותר ומעשיו שבוצעו על רקע אידיאולוגי, בשילוב התנהגותו השלילית, המחזקים את הסברה שאין לאפשר שחרורו המוקדם, מקובלים עליה.

לדברי הוועדה גם מידעי שב"ס מצביעים על כך שהעותר לא שינה עמדותיו האידיאולוגיות שעמדו בבסיס העבירות אותן ביצע. הועדה למדה מחוו"ד שב"כ שטענת העותר אודות שינוי אורחות חייו הינה בגדר הבל פיו בלבד.

עוד ציינה הוועדה את יתרת המאסר הארוכה שנותרה לעותר, ודחתה את בקשתו לאחר שקבעה ששחרורו על תנאי יסכן את הציבור (ראה נספח ה' לעתירה).

החלטה זו היא נשוא העתירה שבפנינו.

נימוקי העתירה :

1.         החלטת הוועדה חורגת באופן ממשי ממתחם הסבירות, באשר היא מציבה כשיקול עליון, שאותו לא ניתן לצלוח, את חומרת העבירה.