פסק-דין בתיק עעא 1359/06

1.         המשיב 2 (להלן: " המשיב"), תושב אוזבקיסטן, מרצה 14 שנות מאסר בגין הריגת חברתו לחיים לאחר שסרבה לציית לדרישתו להפסיק לעבוד במכון ליווי (ראה נספח ב' לעתירה).

כמו כן, מרצה המשיב חודשיים מאסר במצטבר לעונש הנ"ל, בגין החזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית (ראה נספח ג' לעתירה).

2.         ביום 1.2.06 החליטה המשיבה 1 (להלן: " הוועדה"), בראשות כב' השופט בדימוס מ. בלזר, שלא לשחרר את המשיב על תנאי בחלוף שליש מתקופת מאסרו, חרף העובדה שהוא יגורש מהארץ לאוזבקיסטן מיד בתום ריצוי מאסרו, חרף התנהגותו הטובה בין כתלי בית הסוהר, ועל אף אי התנגדות ועדת אלמ"ב לשחרורו בתנאי שיגורש לחו"ל.

3.         המשיב הגיש עתירה כנגד החלטת הוועדה וביום 1.5.06 נדחתה עתירתו כאשר בסעיף 7 לפסה"ד בעע"א 1359/06 כתבנו כדלקמן:

" איננו מקבלים טענת ב"כ העותר שהוועדה טעתה כאשר קבעה שעליה להגן על שלום הציבור מפני מסוכנותו גם במדינת מוצאו של העותר, נוכח לשון סעיף 9 לחוק, הקובע את הסכנה לשלום הציבור כנימוק לאי שחרורו המוקדם של אסיר, לפיה אין תחולתו מוגבלת רק לציבור הנמצא בתחומי מדינת ישראל.

הוועדה חייבת להגן על כלל הציבור מפני מסוכנותו של אסיר, שביצע עבירת אלימות חמורה (מעשה הריגה) כפי שביצע העותר שבפנינו, וההגנה צריכה לחול לא רק על השוהים במדינת ישראל אלא גם על אלה שבמדינת המוצא של האסיר, שכן שחרור מוקדם של אסירים מסוכנים למדינות מוצאם בחו"ל עלול לפגוע בקשרים בין אותן מדינות למדינת ישראל ולפגוע בתדמיתה של מדינת ישראל.

החשש מפגיעה תדמיתית בשלטון החוק בישראל מהווה אחד הנימוקים להטלת איסור לצאת לחו"ל כתנאי לשחרור מוקדם (ראה סעיף 13(ב) לחוק, ועמ' 234-233 בספרו של א. שרון, "שחרור מוקדם ממאסר", הוצאת נבו בע"מ).

קבלת עמדתו של ב"כ העותר המפורטת בעתירה עלולה ליצור אפליה בין אסירים תושבי חוץ לאסירים תושבי מדינת ישראל, ותיצור אצל הראשונים חוסר מוטיבציה לקבלת טיפול על מנת להפיג המסוכנות הנובעת מהם, שבטויה הממשי בעבירות שביצעו, וזאת בידיעה שאי קבלת טיפול לא ימנע את שחרורם המוקדם וגירושם לחו"ל".

4.         ביום 1.8.07 דנה הוועדה, בראשות כב' השופטת בדימוס נ. לידסקי, בבקשת המשיב לשחרור על תנאי, וחרף חוו"ד אלמ"ב מיום 20.2.07 שמתנגדת לשחרור המשיב על תנאי גם אם יגורש לאוזבקיסטן בשל מסוכנותו, וחרף מידע מודיעיני בדבר התנהגות אלימה מצידו במהלך חודש יולי 2007 שהוצג בפניה, החליטה לשחררו על תנאי בתנאים המפורטים ברישא העתירה, לרבות גירושו המיידי לאוזבקיסטן.

בהחלטתה נשוא העתירה שבפנינו כתבה הוועדה כדלקמן:

" 14 שנה וחודשיים נגזרו על אסיר זה בגין עבירות של הריגה והחזקת סמים.

האסיר אינו אזרח ישראלי, אלא אזרח אוזבקיסטן, וכל רצונו חפצו היום לשוב למדינת הולדתו. ועדת אלמ"ב קבעה, כי האסיר מסוכן גם היום, וזאת למרות הזמן שחלף. כמו כן, במהלך הזמן שבו ריצה האסיר את תקופת מאסרו, היו איתו אי אילו בעיות משמעת.

דאגנו (צ"ל: דאגתנו) המרכזית כוועדת שחרורים היא הדאגה לשלומם של אזרחי ישראל. במידה ואסיר זה לא יאכלס את מדינת ישראל, הרי שהוא יחדל להיות משום סיכון לאזרחיה. מאחר והאסיר הביע את רצונו לעזוב את תחומי המדינה, ולאור העובדה כי ניתן לאסור עליו את הכניסה אליה, מאחר ואיננו רצוי כאן יותר, אנו מחליטים להורות על שחרורו בתנאים כלהלן...".

5.         ב"כ העותר טוען שלא היה מקום לקיים דיון חוזר בבקשת המשיב לשחרור על תנאי, שכן לא חל בו כל שינוי לטובה מאז ההחלטה הקודמת בכל הקשור למסוכנותו להתנהגותו האלימה במהלך מאסרו.

כמו כן, טוען ב"כ העותר, שהוועדה לא היתה רשאית להתעלם מההחלטות הקודמות שהתקבלו בעניינו של המשיב, לרבות ממה שנכתב בסעיף 7 לפסה"ד בעע"א 1359/06 הנ"ל.

6.         ב"כ המשיב טוען שלא נפל פגם בהחלטת הוועדה נשוא העתירה, שכן המשיב יצא לחופשות, אשר הופסקו רק בשל סירוב גרושתו להפקיד כספים כערובה לכך שיחזור מחופשותיו. הוא למד בבית הסוהר, אין לו קרובי משפחה בארץ, וגירושו לאוזבקיסטן, שמסכימה לקבל אותו, תאיין את מסוכנותו.

7.         עיון בהחלטת הוועדה נשוא העתירה מעלה שהיא התעלמה כליל ממה שנכתב בסעיף 7 לפסה"ד בעע"א 1359/06 שהוצג בפניה. אנו דוחים מכל וכל את קביעתה לפיה "דאגנו (צ"ל: דאגתנו) המרכזית בוועדת שחרורים היא הדאגה לשלומם של אזרחי ישראל. במידה ואסיר זה לא יאכלס את מדינת ישראל הרי שהוא יחדל להיות סיכון לאזרחיה", וזאת בשל כל אחד מהנימוקים שפרטנו בסעיף 7 הנ"ל.

8.         מחוו"ד ועדת אלמ"ב מיום 20.2.07, שהוצגה בפני הוועדה וצורפה כנספח יב' לעתירה, עולה שחל שינוי לרעה בכל הקשור למסוכנותו של המשיב, שכן הוועדה המליצה שלא להוציא את המשיב לחופשות ולא לשחררו בשום תנאי, לרבות גירושו לאוזבקיסטן, מאחר ורמת מסוכנותו גבוהה, והוא לא לוקח אחריות על מעשיו.

גם התנהגותו האלימה של המשיב כלפי אסיר אחר זמן קצר לפני החלטת הוועדה נשוא העתירה, בגללה הועבר לאגף אחר, מלמדת על מסוכנותו, ומהווה שינוי לרעה במצבו.