פסק-דין בתיק עע 94/06

השופט שמואל צור

1.         ערעור בפנינו על פסק דין של בית הדין האזורי בבאר-שבע (סגנית השופט הראשי יהודית גלטנר-הופמן; ע"ב 1495/05) אשר נפסק לפשרה בהתאם לסעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד - 1984 (סעיף 39 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט - 1969).

2.         הערעור התנהל בדרך של סיכומים בכתב.

3.         המערערת (להלן - העובדת) עבדה כמלצרית בפאב "הגאוס" אשר נוהל על ידי המשיבות (להלן - המעסיקות). במהלך תקופת עבודתה של העובדת התחלפו המעבידים, כך שבתחילה היא הועסקה על ידי המשיבה מס' 1 ולאחר הפסקת פעילותה, המשיכה לעבוד באותו מקום עבודה, אצל המשיבה מס' 2. העובדת הועסקה על ידי המשיבה מס' 1 החל מיום 10/00 ועד ליום 1/03 ואצל המשיבה מס' 2 החל מיום 2/03 ועד ליום 7/04, מועד בו פוטרה מעבודתה. העובדת קיבלה פיצויי פיטורים לתקופת העבודה אצל המשיבה מס' 2 בלבד.  

4.         העובדת תבעה מן המעסיקות מספר רכיבים המתייחסים לתקופה עבודתה אצל המשיבה  מס' 1 -  הפרשי שכר עבודה  (14,224 ש"ח), פדיון  ימי  חופשה

(1,749 ש"ח), הפרשי  פדיון  דמי  הבראה וביגוד (1,158 ש"ח), החזר הוצאות נסיעה (5,292 ש"ח), פיצוי בגין דמי ביטוח לאומי (504 ש"ח) וכן הפרשי פיצויי פיטורים בתוספת הלנה עבור כל התקופה (2,784 ש"ח) ותמורת הודעה מוקדמת (500 ש"ח). סכום תביעתה הכולל של המערערת עמד על 26,211 ש"ח.

5.         במהלך הדיון הסמיכו הצדדים את בית הדין לפסוק לפשרה. בית הדין שקל את כלל הנסיבות ופסק כי על המשיבה מס' 1 לשלם למערערת סך של 5,000 ש"ח ועל המשיבה מס' 2 לשלם לה סך של 3,500 ש"ח נכון ליום מתן פסק הדין (5.1.2006).

6.         בערעור מלינה המערערת על פסיקתו של בית הדין האזורי וטוענת כי הסכום שנפסק לה נמוך לאין שיעור מהסכום המגיע לה. לטענתה, חרף העובדה שהמעסיקות לא הכחישו את טענותיה, ועל אף הודאתה של נציגת המשיבה מס' 2 בדבר סכום החוב הנקוב בתביעה וחילופי המעבידים, פסק לה בית הדין רק שליש מהסכום אותו תבעה, לגביו לא היתה מחלוקת. כן טוענת המערערת כי שכרה חושב בכל חודש ללא כל קשר לכמות המשמרות בהן עבדה בפועל, כך שנוצר פער משמעותי בין המשמרות בהן עבדה לבין המשמרות בגינן קיבלה שכר. המערערת טוענת כי המשיבה מס' 1 חדלה מלפעול וחרף זאת חייב בית הדין האזורי אותה בחלק הגדול מן הסכום שפסק. עוד נטען כי פסק הדין של בית הדין האזורי לא מנומק ולא מבוסס וגם לא ברור כיצד הגיע בית הדין לסכום שפסק. 

7.        המעסיקות תומכות בפסק דינו של בית הדין האזורי מטעמיו. המעסיקות טוענות כי משעה שהמערערת הסכימה לפסיקה לפשרה, אין מקום להתערבותה של דרגת הערעור. לגופו של עניין טוענות המעסיקות כי יש לדחות את הערעור מאחר שבית הדין האזורי איזן נכונה בין טענות הצדדים ומשקף נכון את זכויותיה של המערערת.

8.         לאחר שנתנו דעתנו לטענות הצדדים, אנו מחליטים לדחות את הערעור. הצדדים הסמיכו את בית הדין האזורי לפסוק לפשרה. טיבה של פשרה הוא ויתור הדדי של הצדדים על מיקצת תביעותיהם או טענותיהם. כשם שהנתבעים עלולים לשלם סכומים אשר אינם חבים בהם מכוח הדין, כך גם התובעים עלולים לקבל סכומים הפחותים מאלה אשר הם זכאים מכוח הדין (דב"ע נב/66-9 ניר את שפר "חשמל ואנרגיה" - גוהראן יוסי, פד"ע כג 474, 475).

9.       הלכה היא כי ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בפסיקה לפשרה, אלא אם הוברר כי נפלה בפסק הדין טעות בולטת או שנוכחה כי "קיימת חריגה קיצונית ביותר מגבולות הסבירות במסקנות או בקביעת הסכום שנפסק" (ראה עד"מ 3000386/97 דב לנצנר - מיכל מלאכי; רעא 04 /4044 יצחק ועמוס בוקרה קבלנים בע"מ נ' אסתר סגל פ"ד נח (6), 894, 897).

            במקרה הנדון מדובר בפסיקה לפשרה על יסוד הסכמת הצדדים. בית הדין האזורי פירט מהם השיקולים שעמדו ביסוד פסיקתו. בהתחשב בכלל נסיבות העניין ובשיקולים שפורטו על ידי בית הדין האזורי, איננו מוצאים מקום להתערב בפסיקתו של בית הדין האזורי.

10.       העובדה שהמשיבה מס' 1 חדלה מלפעול ואפשר שקיים קושי לגבות ממנה את הסכום שנפסק למערערת הינה מצערת, אך אין בה - כשלעצמה - כדי להצדיק הטלת חיובי משיבה זו על כתפי המשיבה מס' 2. אם המשיבה מס' 1 נמצאת בהליכי פירוק, אפשר שעומדת למערערת הזכות לקבלת כספים מן המוסד לביטוח לאומי על יסוד פסק הדין.    

11.       סוף דבר - הערעור נדחה. המערערת תשא בהוצאות המעסיקות בסך 1,500 ש"ח שישולמו תוך 30 יום מהיום שאם לא כן סכום זה יישא ריבית והפרשי הצמדה כחוק עד למועד התשלום בפועל.

ניתן היום, א' בחשוון תשס"ז (23 באוקטובר, 2006), בהעדר הצדדים.