פסק-דין בתיק עע 83/06

השופט עמירם רבינוביץ'

1.        פתח דבר:

בפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב (השופטת חנה טרכטינגוט; עב 6941/03) אשר דחה את תביעת המערער לתשלום מענק בגין מכירת הקונצרן של המשיבה (להלן- חב' הארגז או החברה) ולקצובת אחזקת רכב.

1.                             הרקע העובדתי:

2.1.  המערער החל לעבוד בשנת 1962 בחב' הארגז כמנהל חשבונות בכיר.

2.2.  ביום 30.6.1991 פרש המערער לגמלאות, ושולמו לו כל הסכומים המגיעים לו עקב פרישתו, למעט פיצויי פיטורים.

2.3.     ביום 15.7.1991 נחתם הסכם בין הצדדים, לפיו ימשיך המערער לעבוד בחברה בתנאים שונים מאלו שהועסק בהם קודם (להלן- ההסכם האישי).

2.4.     ביום 1.7.1998 החל המערער לעבוד בחברת כוח אדם באותו מקום עבודה בחב' הארגז, וסיים את עבודתו ביום 15.8.1999.

2.5.     בעקבות הכוונה למכור את חב' הארגז, נכרת בין חב' הארגז לבין ארגון העובדים ביום 15.12.1997 הסכם קיבוצי (להלן- ההסכם הקיבוצי), אשר נועד להבטיח את זכויות העובדים, לרבות תנאי פרישתם, בשל מכירת החברה. במסגרת זו הובטחו לעובדים הפורשים עליהם חל ההסכם הקיבוצי פיצויי פיטורים מוגדלים (להלן- המענק).

2.6.     בחודש דצמבר 1999 נמכרה חב' הארגז.

2.                            ההליך בבית הדין האזורי:

3.1.     המערער טען, כי הוא זכאי למענק, כמי שהמשיך לעבוד ברציפות בחב' הארגז, וכי ההסכם האישי שנכרת איתו לא היה אלא הסכם למראית עין שנועד להסדיר את המחלוקת בינו ובין החברה בנושא ההפרשות לפיצויי פיטורים.

3.2.       בית הדין האזורי דחה טענה זו וקבע, כי ההסכם הקיבוצי אינו חל על המערער, שכן נקבע בו מפורשות שהוא אינו חל על עובדים המועסקים בחוזה אישי, או על עובדים המועסקים דרך חברת כוח אדם. המערער, כאמור, הועסק בהסכם אישי, ובחלק מהתקופה באמצעות חברת כוח אדם.

לא זו אף זו, המערער הפסיק לעבוד בחב' הארגז לפני מכירתה, ולכן ההסכם הקיבוצי, אשר תוקפו נקבע לשלוש שנים מיום חתימת הסכם בדבר העברת הבעלות, לא חל עליו.

3.3  לאור קביעות אלה, דחה בית הדין האזורי את תביעת מהערער לקבלת המענק.

3.4  בית הדין האזורי דחה גם את תביעת המערער לקצובת החזקת רכב. בית הדין האזורי קבע שחלקה של התביעה התיישן, ולגבי חלקה של התביעה שלא התיישן, לא השכיל המערער להוכיח את זכאותו לקבלה. בעניין זה קבע בית הדין האזורי , כי הענקת הקצובה נעשתה על פי החלטה אישית לגבי כל עובד ולא באופן אוטומטי.

3.5  בית הדין האזורי קבע, כי בהתחשב בשנים הרבות אשר בהן עבד המערער בחב' הארגז במסירות, ובהתחשב בגילו ובעובדה שהוא גמלאי, אין מקום לחייב את המערער בהוצאות משפט.

4.       טענות הצדדים בערעור:

4.1.     המערער חזר על טענותיו בפני בית הדין קמא, והוסיף כי לדעתו בית הדין האזורי התעלם מן הראיות אשר הציג בפניו, כמו דו"ח חישוב הפיצויים, תלושי משכורת ומכתבים שונים המעידים על העסקתו לאחר פרישתו, ונחיצותו לחב' הארגז. עוד הוסיף המערער, כי הוא אינו מסתמך על ההסכם הקיבוצי, אלא על מה שעובדים אחרים קיבלו עקב המכירה.

4.2.     חב' הארגז תמכה בפסק הדין של בית הדין האזורי מטעמיו, והוסיפה, כי המדובר בערעור על קביעות עובדתיות של בית הדין קמא, אשר אל לה לערכאת הערעור להתערב בהן. כמו כן, עמדה חב' הארגז על פסיקת הוצאות בערעור, ולו סמליות.

5.       הכרעה: