פסק-דין בתיק עע 761/07

השופטת נילי ארד

1.     ערעור לפנינו על החלטתו של בית הדין האזורי בתל אביב (השופט אילן איטח; בש"א 4733/07; עב 1707/01) אשר דחה את בקשתו של המערער לצירוף המשיבים הפורמאליים כנתבעים ולתיקון כתב תביעה בהתאם.

הרקע

2.     בתובענה שהגיש לבית הדין האזורי בתל אביב, בפברואר 2001, טען המערער כי מתוקף יחסי עובד מעביד שהתקיימו בינו לבין המשיבות עד לשנת 2000, יש לחייבן בתשלום זכויות שונות מתחום משפט העבודה, ובהן פיצויי פיטורים.

בכתב הגנה שהגישו, טענו המשיבות (להלן גם: החברות), כי יחסיהן עם המערער היו על בסיס מערכת יחסים עסקית בלבד, וכי לא שררו יחסי עובד מעביד בינן לבין המערער.

3.   לפי שהוברר, תביעת המערער נגד המשיבות, הינה אחת מיני תביעות הדדיות שמנהלים ביניהם המערער והמשיבות, לרבות הליך בוררות שטרם הסתיים.

4.   בתאריך 18.3.2007 הגיש המערער לבית הדין האזורי "בקשה לצירוף נתבעים ולתיקון כתב תביעה" בה עתר להתיר לו "לתקן את כתב תביעתו על ידי צירוף המשיבים הפורמאליים (בעלי מניות של המשיבה 2 - בשרשור שיפורט להלן) והוספת תביעה לחיובם ולחיוב המשיבה 1, באופן אישי בחובותיה של המשיבה 2 (להלן: החברה) כלפי המבקש" (להלן גם: הבקשה).

      לטענת המערער, בסמוך להגשת הבקשה הגיע אליו מידע לפיו "המשיבים הפורמאליים והמשיבה 1, עשו שימוש לרעה באישיות הנפרדת של החברה, על ידי ריקונה מכל נכסיה והפיכתה לחדלת פירעון. זאת, בשעה שכנגד החברה תלויה ועומדת תביעת המבקש, ומתוך מטרה להבריח את נכסי החברה ולמנוע מהמבקש מימוש זכויותיו". הוסיף המערער וטען, לקיומן של "נסיבות להרמת מסך ההתאגדות מעל החברה" המצדיקות היענות לבקשה.

      המשיבות ביקשו למחוק את הבקשה על הסף, בטענה שאין בה כל ממש, וכי הוגשה לאחר שנים רבות מאז הגשת התביעה, בשלב שלפני ההוכחות, ולאחר הגשת תצהירים מטעם הצדדים.

5.   בהחלטתו מיום 18.10.08 דחה בית הדין האזורי את הבקשה "ולו רק מן הטעם שעילת התביעה הנטענת נולדה לאחר שכבר הסתיימו היחסים הנטענים בין התובע לנתבעות. כך שבמועד הרלוונטי לכתב התביעה לא ניתן לראות בבעלי המניות הנ"ל כמעבידיו של התובע - וזאת מכוח העילה של הרמת מסך."

בהתייחס לחשש שהעלה המערער, לפיו החברות ירוקנו מנכסיהן, והוא ימצא עצמו בפני שוקת שבורה, גם אם יזכה בתביעתו, ציין בית הדין האזורי כי ל"בעיה" זו יש "פתרונות וכלים אחרים מתחום המשפט".

בנוגע לטיעוני המערער בדבר צירופה של המשיבה הפורמאלית 7, כמי שנושאת באחריות לחובות המשיבה 2 "מכוח הוראות סעיף 30 לחוק הגנת השכר", קבע בית הדין האזורי, כי "צירופה כעת אינו הכרחי ורק יסרבל ויעכב את המשך בירור התובענה שגם ככה מתעכב יתר על המידה". זאת, בשים לב לשלב הדיוני בו מצויה התובענה, ובשים לב לכך שממילא, פתוחה הדרך בפני המערער לפעול נגד המשיבה 2, רק לאחר שייפסקו נגדה חיובים מכוח עילת התביעה המכוונת כלפיה.  

משנדחתה הבקשה לתיקון כתב התביעה, קבע בית הדין האזורי, שני מועדים בחודש דצמבר 2007 לישיבות הוכחות.

6.   בערעורו חזר המערער על טיעוניו בפני בית הדין האזורי תוך שהטעים, כי צירופם של המשיבים הפורמאליים חיוני למימוש תביעתו; וכי אם לא יותר תיקון התביעה על דרך של צירוף המשיבים הפורמאליים  והעלאת טענות של הרמת מסך בינם לבין המשיבות ובינם לבין עצמם, יהפוך בירור התביעה לעקר. זאת, בשל ריקון החברות מנכסיהן והברחתם למשיבים הפורמאליים, או למי מהם. בנוסף, טען המערער כי דחיית הבקשה תגרום לריבוי התדיינויות, וכי מן הדין הוא שבית דין שלערעור יתערב בהחלטתה של הערכאה הדיונית, בקביעת סדרי הדיון בתובענה. בנדון זה, ביקש המערער לסמוך על פסק הדין בעניין טלבי (בר"ע 1072/02; עע 1079/02 אבינועם טלבי - ד.ק.ו ישראל תכנון ושיווק בע"מ ואח' מיום 1.4.03).

      המשיבות תמכו בהחלטתו של בית הדין האזורי ובטעמיה, והוסיפו ועמדו על סירבול שלא לצורך של בירור התובענה, שעניינו בשניים בלבד: האם התקיימו יחסי עובד מעביד בין המשיב לחברות, וכפועל יוצא מכך, זכויותיו של המערער ביחסיו עם החברות.

      במענה לשאלתנו ציין ב"כ המשיבות, כי לדעתו "לא צריכה להיות בעיה למצב בו שתי הנתבעות והמשיבות בערעור יגישו לבית הדין האזורי תצהיר על כך שאינן חדלות פירעון".

7.   לאחר שנתנו דעתנו לטיעוני הצדדים ולחומר שהובא לפנינו, הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להדחות. עם זאת, סבורים אנו כי מן הדין היה לבחון את הבקשה לאור מכלול שיקולים, אשר אחד מהם יכול היה להיות זה שבהנמקת בית הדין האזורי. ואלה השיקולים:

תביעתו של המערער מונחת בפני בית הדין האזורי כשבע שנים, כשהיא עתירת דחיות והליכי ביניים, ועתה בשלה העת לפתוח בהליך הוכחות. היענות למבוקשו של המערער, משמעה החזרת ההליך לראשיתו באופן שיחייב הגשת כתבי טענות ותצהירים והעלאת טענות סף למינהו, מטעם המשיבים הפורמאליים, המשיבות, המערער, וחוזר חלילה, כך שבירור התביעה לגופה, יכול ויתאפשר בחלוף זמן ניכר.

     כל זאת, כאשר עילתה של התביעה סבה על קיומם, או אי קיומם, של יחסי עובד מעביד בין המערער לבין המשיבות, או מי מהן. ואילו שעתם של המשיבים הפורמאליים וחיוביהם, אם בכלל, תגיע בשלב מאוחר יותר.