פסק-דין בתיק עע 62/07

השופטת ורדה וירט-ליבנה

1.         בפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בתל אביב (השופטת מיכל לויט ונציגי הציבור מר בילוגורסקי ומר פרדס; עב 4628/03) בו נדחתה תביעתו של המערער לביטול פיטוריו מרשות הדואר והחזרתו לעבודה, ולחלופין תביעה לתשלום פיצוי כספי בגין אי החזרתו לעבודה, בגין נזקים ממוניים ושאינם ממוניים בתקופה שבה לא עבד, וכן פיצוי כספי בשל התנהגות רשלנית של הנוגעים בדבר מטעם המשיבים.

2.         להלן העובדות הנוגעות לעניינינו

א.  המערער, מהנדס במקצועו, הועסק על ידי רשות הדואר (להלן גם הרשות) בתפקיד של מבקר טיב השירות למערכות מיזוג האוויר המרכזיות של הרשות בכל הארץ. כמו כן סייע המערער בכל הקשור למערכות חשמל ובקרת המבנה שבאחריות אגף המהנדס הראשי. המשיב 2 (להלן מר קנטור) שימש כמהנדס ראשי ברשות והיה הממונה הישיר על המערער.

ב.   המערער הועסק ברשות, על פי הסכם עבודה מיוחד שהוארך מעת לעת, מיום 10.9.00 עד לפיטוריו ביום 15.6.03. פיטוריו של המערער בוצעו במסגרת הליכי התייעלות ברשות, שכללו פיטורי עובדים רבים, לרבות עובדים בחוזים מיוחדים.

ג.   עובר לתחילת העבודה ברשות, עבד המערער בחברת מ.ב.ע אשר עבדה עבור הרשות באחזקת מערכות מיזוג האוויר ובמסגרת עבודתו זו הכיר את מי שהיה ממונה עליו ברשות עוד טרם התקבל לעבודה.

ד.   המערער טען בפני בית הדין האזורי, כי יש לראותו כעובד קבוע של הרשות והעסקתו היתה שלא כדין, מקום שבוצעה עפ"י הסכם מיוחד ללא תקן ומבלי שקוימו הליכי מכרז על ידי הרשות. כן טען המערער כי הליך פיטוריו היה שלא כדין ומתוך מניע פסול, והשימוע שנערך לו היה למראית עין בלבד. בנוסף, טען המערער, כי טרם החל לעבוד ברשות נוהל עמו משא ומתן בחוסר תום לב על ידי מר קנטור, והרשות לא עמדה בהבטחה שנתנה לו לפיה הוא יועסק על ידה בסופו של יום כעובד קבוע.

ה.  מנגד, טענו המשיבים בבית הדין האזורי כי העסקתו ופיטוריו של המערער נעשו כדין, אין לראות במערער עובד קבוע של הרשות, ובכל מקרה אין עילה עצמאית נגד מר קנטור אשר פעל כאורגן של הרשות.

ו.   בית הדין האזורי בפסק דינו המנומק והמפורט היטב דחה את טענות המערער ולא מצא כי נפל פגם במסגרת העסקתו ברשות שיש בו כדי להקנות למערער מעמד של עובד קבוע ברשות או זכאות לסעד אחד הנתבע על ידו. לעניין הטענה  כי ניתנה למערער הבטחה מחייבת לקבלת מעמד של עובד קבוע, קבע בית הדין קמא כי כל שהובטח למערער היה לפעול למען קבלת קביעות, מר קנטור לא היה מוסמך ליתן הבטחה מעין זו או למלא אחריה, ולאור הגירעון בתקציב הרשות וצעדי ההתייעלות שננקטו היה צידוק ענייני וסביר לפיטורים. לפיכך נקבע, כי לא נפל פגם בניהול המשא והמתן עם המערער. כן קבע בית הדין האזורי, כי למערער נערך שימוע כדין, ולא נפל פגם בהליך פיטוריו, ודחה את התביעה. 

3.         להלן תמצית טענות בא כוח המערער

א.   המערער טוען כי כלל לא הוסבר לו, באופן מפורש או משתמע, כי לא היה תקן לתפקיד שהוצע לו. לטענתו, הרשות הפרה את החובה האקטיבית אשר היתה מוטלת עליה ליידע אותו בדבר תנאי העסקתו לרבות קיומו או אי קיומו של תקן, והיה עליה להודיע לו כי מאחר ואין תקן למשרתו, הוא לא יוכל להתקבל כעובד קבוע ברשות. החובה מקבלת משנה תוקף בעניינו של המערער, אשר לטענתו אפשרות קבלתו כעובד קבוע היתה התנאי המרכזי והחשוב ביותר בעיניו במשא ומתן, ובקבלת הצעתה של הרשות הוא ויתר על פיצויי פיטורים שצבר ממעבידו הקודם בסך של כ-60,000 ש"ח. בכך, על פי הטענה, הפרה הרשות את חובת תום הלב המוגברת המוטלת עליה ופעלה בניגוד להלכה הפסוקה בעניין ובניגוד להוראות חוק הודעה לעובד (תנאי עבודה), התשס"ב-2002.

ב.   לעניין סוגיית המכרז, טוען המערער כי עצם העסקתו בחוזה אישי ללא מכרז נוגדת את הוראות התקשי"ר וההסכם הקיבוצי מיום 18.3.93 החלות על העסקתו אצל הרשות. לדידו, מדובר בהוראה נורמטיבית בהסכם הקיבוצי, ואי קיום המכרז פגע בו באופן אישי ושלל ממנו למעשה את האפשרות להתקבל כעובד קבוע ברשות.

ג.   עוד טוען המערער כי המשיבים הבטיחו לו כי יפעלו לקבלת קביעות עבורו, ולמעשה הבטחה זו משמעה הבטחה מחייבת לקביעות, אותה מגדיר המערער כ"מפורשת". עפ"י הטענה, המערער הסתמך על ההבטחה ושינה עקב כך את מצבו לרעה, והרשות מצידה לא עמדה בהבטחתה. לדבריו, טעה בית הדין האזורי בכך שניתח את ההבטחה כ"הבטחה שלטונית" במקום להתייחס אליה כהבטחה במסגרת משא ומתן בין עובד למעביד פוטנציאלי. המערער מוסיף, כי למר קנטור היתה סמכות נחזית לתת הבטחות בשמה של הרשות, ומעשיו הינם בגדר גרם הפרת חוזה או הפרת חובה חקוקה כלפי המערער.

ד.   ולבסוף טוען המערער כי הפיטורים נעשו שלא כדין. לטענתו, הוא הפך לעובד קבוע אצל הרשות, ומשכך פיטוריו בוצעו בניגוד לנהלים ולהסכמים הקיבוציים החלים על הרשות. לחילופין טוען המערער כי היה על הרשות להתייחס אליו כאילו הוא עובד קבוע, על פי ההתחייבות שלה כלפיו. לפיכך, התנהגה כלפיו הרשות שלא בתום לב.

4.         באת כוח המשיבים טענה לעומתו

 א.       באשר לטענה בדבר ההבטחה והמשא ומתן טרם החתימה על החוזה -  למערער לא הובטחה קביעות ברשות עם תחילת עבודתו ואף לא לאחר מכן, וכל מה שהובטח למערער בעל פה היה לפעול למען קבלת הקביעות, ואין לראות בכך הבטחה מחייבת לקבלת קביעות. כן טוענת באת כוח המשיבים, כי יש לדחות את הטענה בדבר סמכות נחזית, בין היתר מהטעם כי המערער ידע כי מר קנטור אינו מוסמך להעניק קביעות. כן נטען, כי הוכח כי המערער מעולם לא היה עובד קבוע ברשות והוא ידע זאת מראש ובמשך כל תקופת העסקתו.

ב.   באשר לסוגיית המכרז, טוענת באת כוח המשיבים כי הוכח כי לא היה מקום לערוך מכרז פנימי לתפקידו של המערער מאחר שמשרתו לא היתה קיימת בתקן ואף לא אושרה בתקן, ובכל מקרה אי עריכת המכרז רק היטיבה עם המערער מקום שאפשרה את העסקתו ברשות.

ג.   לעניין כשרות הליך הפיטורים, טוענת באת כוח המשיבים כי פיטוריו של המערער בוצעו כדין ומשיקולים ענייניים, מקום שלא היה עובד קבוע ברשות, ונערך לו שימוע כדין עובר לפיטוריו.

בנוסף, טוענת כי טענות רבות של המערער נטענות לראשונה בערעור, והיא סומכת את ידיה על פסק הדין של בית הדין האזורי על נימוקיו.

5.         דיון והכרעה:

לאחר שעיינו בכל חומר התיק ובטענות  הצדדים הגענו לידי מסקנה כי דין הערעור להידחות ופסק הדין של בית הדין האזורי, אשר מעוגן בחומר הראיות ונסמך על העדויות שנשמעו בפניו ומהן התרשם ישירות, ראוי להתאשר מטעמיו עפ"י תקנה 108(ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991. עם זאת, נרחיב בנקודות הבאות: