פסק-דין בתיק עע 618/06

השופטת נילי ארד

1.   עניין לנו במערכת יחסים עכורה שהתפתחה בין מעסיקה לעובדת משק בית לאחר כתשע שנות עבודה. לפי העולה מחומר הראיות ומטיעוני הצדדים, קצה נפשן של השתיים זו בזו, וכל אחת מהן ביקשה לגרום לאחרת להביא את יחסי העבודה לכלל סיום, ולהטות בכך לכיוונה את כף החיובים והזכויות, לרבות תשלום פיצויי פיטורים ותשלומים אחרים.

משבאה מחלוקת זו בפני בית הדין האזורי בתל אביב (השופט יצחק לובוצקי ונציגי הציבור מר כהן ומר מאור; עב' 1928/02, דמ 2335/02) קיבל את מרבית רכיבי תביעתה של גב' זהבה מזרחי, למעט תביעתה לתשלום פיצויי פיטורים, ודחה את התביעה שכנגד שהגישה גב' נילי וינברג (להלן גם: המעסיקה). כנגד פסיקתו זו מכוונים שני הערעורים שלפנינו.

הרקע

2.   גב' זהבה מזרחי (להלן גם: העובדת) הועסקה כמנהלת משק בית בביתה של גב' נילי וינברג כתשע שנים, מיום 15.4.93 ועד לסיום העבודה ביום 12.2.02.

3.   בתאריך 11.2.02 הגישה העובדת לבית הדין האזורי, בעצמה ובכתב ידה, על פני טופס כתב תביעה "תביעה לתשלום פיצויי פיטורים" בו ציינה כך: "לא פוטרתי ולא התפטרתי ואני ממשיכה לעבוד רגיל"; "לא  פוטרתי ולא התפטרתי הסיבה לבקשת הפיצויים אך ורק בלבד הרעת תנאי עבודה. מצ"ב פירוט הרעת תנאי עבודה + אישורים רפואיים" ; "התביעה: (א) הלנת שכר של 1,048 ש"ח חודש ינואר; (ב) הרעת תנאי עבודה".      

במכתב שצירפה לטופס כתב התביעה, פירטה העובדת את "הרעת התנאים" תוך שטענה כי המעסיקה פעלה כדי "למרר" את חייה ולהעמיסה בעבודה וכי פעולת המעסיקה "נעשו במכוון על מנת לגרום לי  לעזוב לאחר - 9 שנות עבודה את מקום עבודתי ללא פיצויים. נוכח הנסיבות האלה האימון שלי בגב' נילי וינברג לא קיים יותר. ואני מבקשת  מכבוד בית המשפט ליפתור אותי מעונשה של זו. ולחיב אותה לתת לי... פצויים של 9 שנות עבודתי בביתה" (כך במקור - נ.א.).                 

באותו יום 11.2.02 הוסיפה העובדת והגישה כתב תביעה שני - לתשלום שכר עבודה. בתביעתה זו לתשלום הפרשי שכר בסכום של 1,048 ש"ח והוצאות משפט, טענה העובדת, כי המעסיקה דחתה בקשתה לתשלום הפרשי שכר, ואמרה לה: "בגלל שלא הרמת את הטלפון החלטתי להוריד לך ימי עבודה כל פעם שלא תרימי את הטלפון בשבילי לא באת לעבודה. גם אם תעבדי כל החודש לא תקבלי משכורת".

4.   למחרת הגשת שתי התביעות הללו הגיעה גב' מזרחי לעבודה אצל המעסיקה, אולם נחבלה בגבה ושולחה לביתה. פגיעתה זו הוכרה כתאונת עבודה על ידי המוסד לביטוח לאומי.

העובדת שהתה בביתה בחופשת מחלה. כשביקשה לחזור לעבודה בתחילת חודש אפריל 2002, הוברר לה כי המנעול הוחלף וכי עבודתה אינה רצויה עוד. כך, שלמעשה, הסתיימו יחסי ההעסקה בין השתיים ביום שלמחרת הגשת התביעות לבית הדין האזורי, בתאריך 12.2.02.

5.   המעסיקה מצידה, הגישה לבית הדין האזורי תביעה שכנגד לתביעותיה של העובדת - לתשלום 84,334.22 ש"ח, בעילות הכוללות תשלומי יתר ששילמה לעובדת ותשלומים ששילמה למבשלת, למכבסה ולכוח אדם חלופי, עקב היעדרותה הממושכת של גב' מזרחי מעבודתה.

                                    פסק הדין של בית הדין האזורי

התקבלה בחלקה תביעת העובדת

6.    בית הדין האזורי בחן את נסיבות הפסקת העבודה והגיע למסקנה, כי העובדת לא הוכיחה מעשה פיטורים ברור "לא כזה פורמאלי ולא כזה הנלמד מהתנהגות בפועל.... ולא סיפקה הסברים משכנעים לאי הגעתה לעבודה לאחר תאונת העבודה שהתרחשה לטענתה ... גם אם לא ניתן לקבוע פוזיטיבית קיומה של 'זניחת עבודה' מצידה של התובעת, נסיבות סיום עבודתה אינן ברורות דיין". זאת, משנמצא כי למחרת הגשת התביעה לפיצויי פיטורים שבה לעבודתה כאילו "עולם כמנהגו נוהג"; בית הדין הוסיף וקבע, כי העובדת לא הצליחה לבסס טענתה להרעת תנאים מוחשית, ואף לא הוכח כי ניתנה למעסיקה שהות לתקן את ההרעה הנטענת, גם לא עובר להתפטרות; כמו כן, לא הוכח קשר סיבתי בין ההתפטרות לבין הרעת התנאים הנטענת.

אי לכך, נדחתה התביעה לפיצויי פיטורים, תוך שנקבע כי "המסד העובדתי עליו מבססת התובעת את תביעתה זו לפיצויי פיטורים אינו ברור דיו וכולל סתירות מסוימות, ואין בו כדי לבסס עילת תביעה כאמור לא מן ההיבט של פיטורים המזכים בפיצויי פיטורים, ולא מההיבט של התפטרות בדין מפוטר".

      התקבלה תביעת העובדת לרכיבים אלה: דמי הבראה; פדיון דמי חופשה; תשלום הפרשי שכר חודש ינואר בסך 1,048 ש"ח; תשלום שכר עבודה ליום 12.2.02 בסך 142 ש"ח.

נדחתה התביעה שכנגד של המעסיקה

7.   נדחו טענות הקיזוז שהעלתה המעסיקה, לרבות תביעתה לחיוב העובדת בתשלומים ששילמה למבשלת, למכבסה ולכוח אדם חלופי. לעניין אחרון זה, נפסק, שככל שהמעסיקה לא הייתה מרוצה מעבודתה של גב' מזרחי, יכולה הייתה לפטר אותה, מבלי לשאת "בתשלומים כפולים" לנותני שירותים אחרים, כטענתה. ומכל מקום אין המעסיקה יכולה לחייב את העובדת בגין תשלום להעסקת עובדים חלופיים בתקופת היעדרות העובדת מעבודתה.

משלא הוכחה טענת המעסיקה לירידה בתפוקת עבודתה של גב' מזרחי, נדחתה התביעה לתשלום שכר ביתר לעובדת, מאפריל 2000 עד פברואר 2002; נדחתה תביעת המעסיקה לפיצוי בגין עוגמת נפש ופגיעה בשם טוב, משנמצא כי אין מדובר במקרה חריג המצדיק פיצוי, ונוכח העובדה ש"מערכת היחסים בין הצדדים 'התעכרה' בשלהי ההתקשרות" ביניהם; כאשר בידי המעסיקה היה "לשים קץ וסוף להתנהגות הפוגענית, כטענתה, מצידה של התובעת שהיתה עובדת שלה ולא להמשיך לספוג, כך לטענתה, משך כשנתיים הערות פוגעות ומעליבות".