פסק-דין בתיק עע 601/06

השופט יגאל פליטמן

1.   בפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב (השופטת הראשית עליה פוגל ונציגי הציבור גב' שור ומר פוקס; עב 1797/03) בו נדחתה תביעת המערער לתשלום שכר עבודה מחודש ספטמבר 2002 ועד לפיטוריו מהמשיבה (להלן- החברה) בחודש פברואר 2003, ולזכויות הנובעות מפיטוריו. זאת, לאחר שנקבע כי המערער לא היה עובד של החברה, אלא בעל מניות ומנהל בה בלבד.

הרקע העובדתי, כפי שקבעו בית הדין האזורי

2.         החברה הינה חברת השקעות פרטית שנוסדה בחודש יוני 1973. בעלי המניות בחברה הינם חברת "צימדס ס.א." והמערער, אשר מחזיק במניה אחת בלבד. במניות חב' "צימדס" מחזיק מר ארתור בראונר (להלן- ארתור), קרוב משפחתו של המערער, המתגורר דרך קבע בגרמניה. מנהלי החברה הינם המערער, ארתור ובנו, היינריך בראונר, כעולה מתדפיס רשם החברות.

3.         המערער טען, כי בשנת 1973, עת עבד כמורה בבית ספר "צייטלין", פנה אליו ארתור והציע לו לשמש כמנהל החברה, שניהלה פרוייקטים שונים בארץ. המערער הסכים לכך, תמורת שכר חודשי. המערער שימש כמנהל החברה עד לחודש פברואר 2003, עת פוטר על ידי ארתור. בתחילה עבד המערער כמנהל החברה במקביל לעבודתו כמורה, ומשנת 1985, עת פרש מעבודתו בהוראה, עבד כמנהל החברה באופן בלעדי.

ההליך בבית הדין האזורי

4.         המערער תבע שכר עבודה, החל מחודש ספטמבר 2002, עת חדלה החברה, בהוראת ארתור, לשלם לו את שכרו, עד לפיטוריו בחודש פברואר 2003, וכן דמי הבראה, פדיון חופשה, פיצויי פיטורים בגין תקופת עבודה של 30 שנים ו-4 חודשים, בקיזוז סכומים שכבר שוחררו לטובתו מביטוח המנהלים שהתנהל על שמו בחברת "מגדל" ודמי הודעה מוקדמת.

5.         החברה טענה בבית הדין האזורי, כי המערער היה בעל מניות ומנהל בחברה, אשר סייע לארתור בניהול עסקי החברה בארץ, וכי לא התקיימו מעולם יחסי עובד ומעביד בין הצדדים. עוד נטען, כי המערער הקדיש זמן מועט יחסית לטיפול בעסקי החברה, וביצע פעולות ניהוליות גרידא, כגון חתימה על המחאות וכיו"ב. פעולות אלו נעשו מתוקף היותו בעל מניות ומנהל החברה. המערער לא ביצע עבודה כלשהי בחברה כעובד. ארתור העיד בתצהיר עדותו הראשית, כי רק בדיעבד הסתבר לו כי המערער הוציא לעצמו תלושי שכר ושילם לעצמו משכורת ואף ביצע הפרשות עבור עצמו לביטוח מנהלים, מבלי שארתור ידע על כך דבר. לטעמו, המערער כלל לא היה זכאי למשכורת כעובד, במיוחד לאור העובדה שארתור תמך במערער ובבני משפחתו כלכלית כל השנים. ארתור הכחיש מכל וכל את הטענה לפיה פיטר את המערער, שכן לטענתו, לאחר שנודע לו שהמערער משך לאורך השנים כספים רבים מהחברה ללא ידיעתו, שלח למערער ביום 27.12.2002 מכתב בו הבהיר למערער כי הוא מפסיק את קשרי המשפחה ביניהם, בשל חוסר האמון שחש כלפי המערער באותה עת (להלן- המכתב), ולא פיטר את המערער כעובד, שכן, לטעמו, כלל לא היה כזה.

6.         בית הדין האזורי דחה את תביעתו של המערער, מן הטעם שבין המערער לבין החברה לא התקיימו יחסי עבודה, אלא מדובר במערכת יחסים משפחתית, במסגרתה סייע המערער לארתור בניהול עסקיו בישראל. בית הדין האזורי נימק מסקנתו זו בטעמים הבאים:

א.        על פי הפסיקה, נטל ההוכחה להראות כי אדם שהינו בעל מניות בחברה הינו גם עובד של החברה, מוטל על כתפי בעל המניות. ביד המערער לא עלה להוכיח שהיה עובד החברה, בנפרד ממעמדו כבעל מניות ומנהל בה, אלא להיפך- הוכח כי המערער לא שימש כעובד בחברה, הזכאי לזכויות הסוציאליות הנלוות למעמד זה.

ב.         בעוד שבתצהיר עדותו הראשית ובסיכומיו ניסה המערער להראות כי היה עובד החברה, מחקירתו הנגדית בפני בית הדין האזורי עלתה תמונה הפוכה. המערער לא העיד על עבודה כלשהי שביצע בחברה כעובד, אלא כל הפעולות אותן מנה נעשו מכוח היותו מנהל החברה, בעל מניות בה ונציג של החברה המשפחתית בישראל. המערער העיד כי היה המנהל היחידי של החברה בארץ, וכי למעשה היה אחראי על ניהול כל ענייניה: חתם על המאזנים ועל המחאות של החברה בעצמו, ייצג את החברה בפני הרשויות והבנקים, חתימתו שלו בלבד חייבה את החברה לכל דבר ועניין והתקשרויות שערך בשם החברה נערכו על ידו בלבד.

ג.         זאת ועוד. מעדותו עלה כי העבודה שביצע בחברה כבעל מניות וכמנהל לא הייתה עבודתו היחידה, אלא שימש כמנהל בעוד כ-14 או 15 חברות בבעלות המשפחה, מאז שנת 1972. כלומר- עיסוקו של המערער היה ניהול החברות המצויות בבעלות משפחתו ונציג של המשפחה בישראל. יתרה מכן, הזמן שהוקדש לניהול  כל אחת מהחברות היה על פי הצורך שהתעורר, ולא ניתן לטעון כי מדובר במתכונת עבודה קבועה כלשהי, אלא בשעות ספורות מדי שבוע, אם בכלל, אותן הקדיש המערער לטיפול בעסקי החברה.

ד.         עוד עלה מעדות המערער, כי הוא שקיבל עובדים לחברה והוא שהחליט האם לפטרם, הוא קבע את תנאי עבודתם ואת שכרם, ואף שילם לעובדים את משכורתם בהמחאות חתומות על ידו, והוא שהנפיק את תלושי השכר. כך גם לגבי משכורת המערער עצמו: הוא הוציא לעמו תלושי שכר, הוא קבע את משכורתו. בית הדין האזורי קבע, כי הפקסים שהמערער נהג לשלוח לארתור בכל חודש באשר להוצאות החברה באותו חודש, היו בגדר עדכון על מנת שדברים ייעשו "בצורה מסודרת", אולם למעשה, נהג המערער בחברה מנהג בעלים, לפחות לגבי משכורתו שלו עצמו, גם אם היה זקוק לאישורו של ארתור מול הבנק לשם שחרור כספים הדרושים להוצאות החברה.

ה.        גם באשר לתכנית ביטוח המנהלים- המערער החליט לפתוח אותה על שמו, הפריש אליה כספים על דעת עצמו, ואף חתם על טופס 161 להורות על שחרור הכספים שהצטברו בה לטובתו, הן כ"עובד" והן כ"מעביד". כל זאת- ללא הסכמתו או ידיעתו של ארתור. יתרה מכך. המערער העיד לעניין זה כי " ארתור בראונר הוא מנהל החברה בדיוק כמוני, אך הוא רק מנהל, ואני מנהל בעל מניה, ולכן נדמה לי שיש לי זכויות יתר עליו, ואני יכול לדרוש ממנו ולא הוא ממני", וכן כי הוא במעמד בכיר יותר מארתור, וכי הוא מתייעץ עימו לא על מנת לקבל אישור אלא " היות ולא בכל עניין אני רוצה להחליט בעצמי, אני צריך להתייעץ עם מישהו".

ו.         באשר לפיטוריו של המערער העיד המערער כי " אין לו (לארתור) , סמכות לפטר אותי, כי אני בכיר ממנו, עובדה שאני מנהל עד היום הזה כפי שעולה מדו"ח רשם החברות". בית הדין האזורי קבע לעניין זה, כי המכתב ששלח ארתור למערער אינו מכתב פיטורים כלל ולא נכתב על רקע של סיום יחסי העבודה, אלא על רקע מריבה משפחתית והתערערות יחסי האמון שבין הצדדים.

לאור האמור, דחה בית הדין האזורי את תביעת המערער במלואה, וחייב אותו לשלם לחברה הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 15,000 ש"ח בתוספת מע"מ.

ההליך בפנינו

7.        בערעורו בפנינו התנגד המערער לכל קביעותיו של בית הדין האזורי בפסק דינו. המערער טען, כי לכל אורך התקופה בה עבד בחברה, קיבל משכורת וזכויות סוציאליות כשל עובד, קיבל תלושי שכר, ואף דווח עליו לשלטונות המס כעובד. כל הפעולות שעשה במסגרת עבודתו נעשו במסגרת הסמכויות שניתנו לו על ידי מועצת המנהלים של החברה, ובשיתוף פעולה מלא עם ארתור. המערער הדגיש, כי לא יכול היה למשוך מכספי החברה סכום העולה על 1,000 ש"ח ללא אישור מארתור, למעט תשלום חשבונות שונים. על כן נדרש לשלוח לארתור מדי חודש פקס, ובו פירוט הוצאות החברה, כולל פירוט משכורות עובדי החברה, ובהן משכורתו שלו עצמו, על מנת שישלח פקס לבנק ובו יאשר את התשלומים האמורים. החל מחודש ספטמבר 2002 חדלה החברה לשלם לו את משכורתו, לאחר שארתור הודיע לו, כי עד שלא תהיה לחברה הכנסה חודשית בסכום העולה על 100,000 ש"ח, יש לקצץ את משכורות כל עובדי החברה, לרבות משכורתו של המערער.

8.        החברה תמכה בסיכומיה בכל קביעותיו של בית הדין האזורי בפסק דינו והדגישה, כי מדובר בערעור על קביעותיו העובדתיות של בית הדין קמא, אשר ניתנו לאחר בחינה מקיפה של הראיות והעדויות שהוצגו בפניו, ואשר אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בהן.