פסק-דין בתיק עע 586/05

השופט עמירם רבינוביץ'

1.    פתח דבר:

הערעור שבפנינו מכוון כנגד פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בחיפה (השופטת אביטל רימון-קפלן ונציגי הציבור מר בריל עמי ומר אקר פנחס; עב 7624/00) אשר קיבל בחלקה את תביעת המשיבה, וקבע, כי המשיבה פוטרה מעבודתה אצל המערערים ולא התפטרה, וכי הוכחה רציפות בעבודתה של המשיבה בעסקם של המערערים. על כן, חייב בית הדין קמא את המערערים לשלם למשיבה פיצויי פיטורים, יתרת שכר עבודה לחודשים מאי עד יולי 1996 ודמי הבראה. בית הדין האזורי דחה את תביעתה של המערערת ביחס לרכיבים של דמי חופשה ופיצויי הלנה, בשל התיישנותם.

2.    רקע עובדתי:

א.    המשיבה החלה לעבוד בעסקם של המערערים "מתפרת הילאנה" (להלן- המתפרה) בחודש ינואר 1990, ועבדה שם עד לחודש יולי 1996. זאת בכפוף למחלוקת שבין הצדדים באשר לשאלת רציפות עבודתה של המשיבה עבור המערערים.

ב.     באמצע שנת 1996 נקלעו המערערים לקשיים כלכליים, אשר בעקבותיהם, לטענת המערערים, נסגרה המתפרה בחודש אוקטובר 1996.

ג.     ביום 15.7.1996 נמסר למשיבה מכתב פיטורים המודיע לה, כי היא מפוטרת מעבודתה החל מסוף אותו החודש בשל צמצומים בהיקף העבודה.

3.         טענות הצדדים:

א.          טענתם המקדמית של המערערים הייתה, כי תביעתה של המשיבה בכללותה התיישנה, שכן הוגשה כארבע וחצי שנים לאחר סיום עבודתה של המשיבה עבור המערערים.

ב.         עוד טענו המערערים, כי חלו הפסקות במשך תקופת עבודתה של המשיבה עבורם, וכן כי המשיבה התפטרה מעבודתה ולא פוטרה, ואילו מכתב הפיטורים אשר נמסר למשיבה, נכתב לבקשתה על מנת לאפשר לה לקבל דמי אבטלה.

ג.           טענה נוספת של המערערים הייתה, כי שכרה של המשיבה לחודשים מאי עד יולי 1996 כבר שולם לה. המשיבה טענה מנגד, כי שכרה עבור חודשים אלו לא שולם במועדו, אלא שולם לה רק כשנה לאחר סיום עבודתה, ולאחר שהגיעה להסכם עם המערערים לתשלום יתרת שכר עבודתה בסך של 6,000 ש"ח בארבעה תשלומים (להלן- ההסכם). יש לציין שרק שיק אחד מתוכם נפרע. המערערים טענו, כי חתימתם על הסכם זה זויפה, וכי הסכומים אשר שולמו לפי ההסכם היו עבור שכר דירה לאביה של המשיבה, עבור הפעלת המתפרה במבנה השייך לו.

ד.         נוסף לכל אלה, נחלקו הצדדים בשאלה האם שולמו למשיבה דמי הבראה ודמי חופשה עבור תקופת עבודתה.

4.          פסיקת בית הדין האזורי:

בית הדין האזורי קבע את הדברים הבאים:

א.     התביעה לדמי חופשה ופיצויי הלנה אכן התיישנה. מאידך, יתר רכיבי התביעה, לגביהן תקופת ההתיישנות היא בת שבע שנים, טרם

ב.     על פי הפסיקה, בית הדין לא יתן את ידו להתנהגות פסולה של מעביד אשר טוען, כי מכתב הפיטורים שהוציא אינו משקף את הנסיבות האמיתיות של סיום יחסי העבודה. בנסיבות כאלה, מכתב הפיטורים יוצר חזקה עובדתית שהעובד פוטר. המערערים בענייננו, לא רק שלא סתרו חזקה זו, אלא הוכיחו את ההיפך בכך שהראו, כי חלה ירידה בהיקף העבודה במתפרה עד שלבסוף נסגרה, שלושה חודשים לאחר פיטוריה של המשיבה.

ג.     המשיבה הוכיחה את מועד תחילת עבודתה על ידי הצגת תלושי שכר עבור חלק מתקופת עבודתה, וטופסי 106 עבור כל תקופת עבודתה. לגבי מועד סיום עבודתה לא הייתה מחלוקת בין הצדדים. אולם מהסתירות בעדותן של שתיים מעובדות המתפרה ושל המשיבה עצמה לגבי הרציפות בעבודתה, עולה, כי אכן חלו הפסקות בעבודתה למשך תקופה של יותר משלושה חודשים בכל פעם. למרות זאת קבע בית הדין האזורי, כי הפסקות אלו לא ניתקו את יחסי העבודה שבין הצדדים, וכי מדובר בהפסקות ארעיות.

ד.     בית הדין האזורי לא האמין לגרסת המערערים באשר לתשלום השכר עבור החודשים מאי עד יולי 1996, ובאשר לזיוף חתימתם על ההסכם, כמו גם לטענתם, כי מדובר בתשלום שכר דירה לאבי המשיבה.

לאור כל זאת, חייב בית הדין האזורי את המערערים לשלם למשיבה פיצויי פיטורים, שכר עבודה עבור החודשים מאי עד יולי 1996 בקיזוז הסכום שכבר שולם לה ודמי הבראה עבור שתי שנות עבודתה האחרונות

5.         ההליך בפנינו: