פסק-דין בתיק עע 566/07

1.         זהו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בחיפה (עב 1759/02 ; השופטת אביטל רימון-קפלן ונציגי הציבור מר דהן ומר ברטל), בו נדחתה תביעת המערער נגד המשיבה (להלן : הבנק) לביטול פיטוריו ולהשבתו לעבודה. לחלופין ביקש המערער פיצוי כספי בשל פגמים שנפלו, לטענתו, בהליך פיטוריו, ובהם אי הענקת זכות טיעון.

הרקע

2.         המערער הועסק בבנק בתפקידים שונים כ - 19 שנה. בתפקידו האחרון היה מנהל סניף הבנק בסכנין.

3.         בחודש מרץ 2002 הגיש אחד מלקוחות הבנק תלונה נגד המערער, בה נטען כי ביום 27.12.2001 ביצע המערער פעולות בחשבון הבנק שלו מבלי שניתנה לו כל הרשאה לעשות כן. עקב תלונה זו פתח אגף הביקורת הפנימית בבנק  בחקירה, במהלכה נחקרו המתלונן, המערער וכן אנשים נוספים שהיו מעורבים בפרשה. אין חולק, כי במעמד החקירה סירב המערער לעבור בדיקת פוליגרף. יצויין, כי בשלב מאוחר יותר עבר המערער בדיקת פוליגרף מיוזמתו ואובחן כדובר אמת לגבי חלק מהשאלות שהופנו אליו הרלוונטיות לתלונה, מושא דיוננו.

4.         ביום 27.3.2002 הגיש מבקר הפנים למנכ"ל הבנק את דו"ח הביקורת בעניינו של המערער (להלן : דו"ח הביקורת). בית הדין האזורי עמד בפירוט רב על ממצאי הביקורת וחומרתם, ולא נעמוד עליהם בשנית. יחד עם זה, נציין כי ביחס לממצאים שהתגלו בבדיקה נכתבו בדו"ח הביקורת הדברים הבאים : " אנו בדעה שלא ניתן לעבור על כך לסדר היום. אנו ממליצים שהנהלת הבנק תחליט כיצד להמשיך את חקירת החשדות".

5.         בהמשך לדו"ח הביקורת התקיימו ביום 9.4.2002 וביום 14.4.2002 פגישות בין המערער לגורמים שונים בבנק, במהלכן התבקש המערער להציג גרסתו בקשר לאירועים נשוא התלונה. בעקבות טענות שהועלו על ידי המערער בפגישות אלה בוצעו פעולות חקירה נוספות לבירור החשדות שהועלו נגדו.

6.         ביני לביני התקיימו פגישות גם בין הבנק לוועד העובדים ובין המערער לוועד העובדים. בסופו של יום, הציע ועד העובדים למערער להתפטר מן הבנק, ואולם המערער סירב להצעה זו.

7.         ביום 30.5.2002 פוטר המערער מעבודתו בבנק. עם סיום יחסי העבודה שילם הבנק למערער פיצויי פיטורים ותמורת הודעה מוקדמת.

ההליכים בבית הדין האזורי

8.         ביום 6.6.2002 פנה המערער לבית הדין האזורי בבקשה למתן צו מניעה זמני שימנע את פיטוריו מהבנק. בנוסף, ביקש המערער צו הצהרתי, לפיו לא התקיימו בעניינו הליכי שימוע כדין. הבקשה לצו מניעה נדחתה בהחלטת בית הדין האזורי מיום 24.7.2002. בקשת רשות ערעור שהוגשה לבית דין זה נדחתה בהחלטת הנשיא מיום 29.9.2002.

9.         אף תביעתו העיקרית של המערער לביטול פיטוריו נדחתה בפסק דינו המקיף, רחב היריעה והמעמיק של בית הדין האזורי. בית הדין האזורי הפך אבן על אבן, בחן כל ראיה שהוצגה בפניו ולא השאיר נקודה או טענה מבלי שלובנה ונבדקה והגיע למסקנה כי לא נפל כל פגם בהליך פיטוריו של המערער. בכל הנוגע לטענה כי לא קוים למערער שימוע קבע בית הדין האזורי כי המערער ידע מהם המעשים המיוחסים לו, וכי ניתנה לו הזדמנות להעלות טענותיו בקשר למעשים אלה הן בכתב והן בעל פה.

10.       אשר לטענה כי פיטוריו נעשו ממניעים זרים ומתוך קנוניה שנרקמה בין גורמים שונים בבנק קבע בית הדין האזורי כי לא עלה בידי המערער לבססה, וכי הוכח שמעשה הפיטורים נבע מאובדן האמון במערער שכיהן, כאמור, בתפקיד בכיר בבנק. אובדן האימון נבע, אליבא דבית הדין האזורי, הן מהמעשים שיוחסו למערער והן מהתנהלותו לאחר  שהתגלו לו החשדות נגדו. בית הדין האזורי הוסיף וקבע כי אין ממש בטענות המערער בדבר פגמים שנפלו בדרך בירור החשדות נגדו.

11.       בית הדין האזורי חתם את פסק דינו באמירה הבאה : " בענייננו עסקינן במנהל סניף בנק, אשר מופקד מטעם הבנק על ניהול ענייני הסניף וניהול כספי לקוחות הבנק. בהינתן, מידת האמון המוגברת הנדרשת ממנהל סניף בנק, אין תמה לאור אשר התברר לבנק בזמן אמת ביחס להתנהלותו של התובע וכפי שאף אושר בהליך העיקרי בפנינו - כי הבנק איבד אמון בתובע בכלל. לנוכח אובדן האמון בתובע, אשר בדיעבד הוכח בפנינו כי היה מוצדק ובשים לב למהותו של מקום העבודה כמוסד בנקאי - לא מצאנו כי החלטת הבנק לסיים את עבודתו של התובע בשורותיו בנסיבות המקרה שבנדון, חורגת ממתחם הסבירות, או שהיא בלתי מידתית, מקל וחומר שלא מצאנו אותה להיות מופרכת או בלתי סבירה באופן קיצוני....התובע הסתבך בגרסאות סותרות, וניצל את ההזדמנויות שהועמדו לרשותו על מנת להיות מעורב בהליכים מפוקפקים שדי בהם בפני עצמם כדי להצדיק את אובדן בו - באופן שאין לו להלין אלא על עצמו".

טענות הצדדים בפנינו

12.       טענותיו של המערער בערעור שלפנינו היו אלה: נוכח החשד כי המערער ביצע עבירות משמעת היה על הבנק להעניק למערער זכות טיעון "מוגברת"; החשדות שהועלו נגד המערער לא בוססו ברמת הוודאות הנדרשת, קרי מעבר לכל ספק ולא הצדיקו פיטוריו; למערער לא ניתנה הזדמנות לעיין בדו"ח הביקורת שהיה הבסיס לפיטוריו ולהשמיע טענותיו נגדו; המערער אובחן כדובר אמת בבדיקת הפוליגרף בשאלה העיקרית בגינה הוגשה התלונה; הבנק התעלם מחוסר אמינותו של המתלונן.

13.       הבנק תמך בפסק דינו של בית הדין האזורי מטעמיו והוסיף וטען טענות אלה: הבנק אינו חייב להוכיח את "אשמתו" של המערער מעבר לכל ספק, בחשדות שהועלו נגד המערער; המערער פוטר לאחר שאבד האמון בו, כמי שניהל סניף בנק, ונוכח התנהלותו במהלך בירור החשדות נגדו; הבנק העניק למערער זכות טיעון ואף חזר ובדק עניינים מסוימים שהועלו על ידי המערער בטיעוניו; ועד העובדים הסיר התנגדותו לפיטוריו של המערער.

הכרעה

14.       נקדים אחרית לראשית ונאמר, כי לאחר שנתנו דעתנו לטענות המערער ולאחר שעיינו בכלל החומר שהובא לפנינו, נחה דעתנו כי דין הערעור להידחות וכי יש לאשר את  פסק דינו של בית הדין האזורי מטעמיו, לפי האמור ב תקנה 108(ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב- 1991 על האמור נוסיף ונציין את האמור להלן.

15.       טענתו העיקרית של המערער כפי שהובאה בערעור לפנינו היא, כי מקום בו מואשם עובד בעבירת משמעת מוטלת על המעביד חובה להעניק לאותו עובד זכות טיעון מוגברת. וזאת, הן ביחס לשאלה אם עבר את העבירה המיוחסת לו והן ביחס לטיב "העונש" שיש להשית עליו. לטענת המערער, לא עמד הבנק  בנטל להוכיח כי הוענקה לו זכות הטיעון ה"מוגברת". טענה זו יש לדחות מכל וכל. כפי שנפסק בפסק דינו של בית הדין האזורי, נתן הבנק למערער הזדמנות להעלות את טענותיו מספר פעמים הן ביחס לשאלה, האם בוצעו המעשים המיוחסים לו והן ביחס לשאלה, האם ראוי לפטרו בנסיבות אלה. בעקבות טענות שהועלו על ידי המערער חזרו ונבדקו היבטים מסוימים של התלונה, ואולם בסופו של יום התברר כי אין בטענות שהעלה המערער ממש והוחלט לפטרו. סבורים אנו, כי המערער מיצה את זכות הטיעון וכי לא נפל כל פגם באופן הענקתה.

16.       גם אם נכונה טענת המערער, כי דו"ח הביקורת שהיה הבסיס לפיטוריו לא הוצג לו "בזמן אמת", אין ספק כי מחומר הראיות עולה שהמערער היה מודע לחשדות שהועלו נגדו וניתנה לו הזדמנות להציג טיעוניו בהתייחס לאותם חשדות. בהקשר זה יש לציין, כי בניגוד לטענת המערער, אין מוטלת על הבנק חובה כמעביד להוכיח כי המעשים המיוחסים למערער אכן נעשו על ידו מעבר לכל ספק. סבורים אנו, כי די בחשדות שהועלו נגד המערער שנמצאו להם תימוכין מספיקים בנסיבות העניין, כפי שהובררו, כדי להצדיק אובדן האמון במערער שהוביל לפיטוריו.