פסק-דין בתיק עע 56/07

1.      ערעור בפנינו, לאחר מתן רשות, על החלטתו של בית הדין האזורי לעבודה בחיפה (השופט אלכס קוגן; בש"א 2397/06 בתיק עיקרי עב 1441/06) שלא לדחות על הסף את ערעורה של המשיבה על החלטת הממונה על הגמלאות (להלן - הממונה).

2.      ואלה עיקרי העובדות הנוגעות לעניין:

(א)            ביום 7.9.2004 הגישה המשיבה לממונה תביעה לקבלת גמלת שאיר כידועה בציבור של אברהם בן יעקב ז"ל (להלן  - המנוח), אשר הלך לעולמו ביום 31.7.2001.

(ב)             הממונה החליט ביום 17.10.04 לדחות את תביעתה של המשיבה, בנימוק שלפי סעיף 50 לחוק שירות המדינה (גמלאות) [נוסח משולב], תש"ל - 1970 (להלן - חוק הגמלאות), הזכות להגיש תביעה לגמלת שאיר מתיישנת בתום שנתיים מיום היווצרה, אלא אם החליט הממונה להאריך תקופה זו, בשל נסיבות שלתובע לא היתה שליטה עליהן. בקשר לכך קבע הממונה כי המשיבה לא המציאה כל הסבר להגשת תביעתה באיחור (להלן - ההחלטה הראשונה).

(ג)             המשיבה הגישה לבית הדין האזורי לעבודה בחיפה ערעור על ההחלטה הראשונה (עב 4072/04). ערעור זה נדחה על ידי בית הדין האזורי לעבודה בפסק דין מיום 24.2.2005 (להלן - פסק הדין הראשון).

(ד)             המשיבה הגישה לבית דין זה ערעור על פסק הדין הראשון (ע"ע 284/05). במהלך  הדיון בערעור הוחלט כי המשיבה תמציא לממונה מסמכים מתיקה הרפואי שנערכו בשנתיים שלאחר פטירת המנוח, אשר יש בהם כדי להעיד על מצבה הנפשי באותה תקופה אשר מנע ממנה להגיש את תביעתה לגמלה במועד. לאחר שהממונה שב ובחן את המסמכים שהוגשו לו על פי החלטת בית הדין הארצי, נדחתה תביעתה של המשיבה פעם נוספת ביום 27.2.2006 (להלן - ההחלטה השניה).  בהחלטה השניה קבע הממונה, לאחר עיון במסמכים,  כי המשיבה לא הציגה טעם של ממש שיכול להוות "סיבות שלתובע לא היה שליטה עליהן", שבעטיין נמנע ממנה להגיש את תביעתה לגמלה במועד. עוד נקבע בהחלטה השניה כי גם לגופו של עניין אין בסיס לקבל את התביעה להכיר במשיבה כידועה בציבור של המנוח. 

(ה)            לאחר שניתנה ההחלטה השניה הודיעה המשיבה לבית הדין הארצי כי היא עומדת על הערעור, אולם ביקשה להקפיא את ההכרעה בערעור כדי לאפשר לה להגיש ערעור לבית הדין האזורי על אותה החלטה. בפסק דין מיום 5.4.2006 דחה בית הדין  הארצי בקשה זו לאמור:

"לבקשתה של גב' נחום [היא המשיבה כאן] להקפאת ההכרעה בערעור אין אנו מוצאים מקום להיעתר, ואולם לא למותר לציין כי אין בכך כדי לחסום את הגב' נחום מתקיפת החלטת הדחיה השניה, ככל שתהא מעוניינת בכך".

לגופו של עניין, החליט בית הדין הארצי לדחות את ערעור המשיבה לאור העובדה שהאיחור בהגשת התביעה לממונה לא נבע מנסיבות שלא היתה לה שליטה עליהן. בית הדין הארצי התייחס בפסק דינו למסמכים שהגישה המשיבה לממונה, על פי החלטתו, וקבע כי אין בהם כדי להצביע על כך שבפרק הזמן הרלוונטי היא נמצאה במצב נפשי שמנע ממנה להגיש את תביעתה.

3.         לאחר שניתן פסק הדין של בית הדין הארצי, הגישה המשיבה לבית הדין האזורי בחיפה ערעור על ההחלטה השניה (עב 1441/06). לגבי ערעור זה הגישה המדינה בקשה לדחותו על הסף בשל מעשה בי-דין. בקשת המדינה נדחתה בהחלטת בית הדין האזורי (השופט אלכס קוגן; בש"א 2397/06 בתיק 1441/06) משני נימוקים: האחד - על פי ההלכה הפסוקה הסעד של מחיקה על הסף ניתן "ביד קמוצה ובמשורה"  ואין לחרוג מכלל זה במקרה הנדון. השני - קביעת בית הדין הארצי בפסק דינו מיום 5.4.2006 כי  אין באמור בו כדי לחסום את המשיבה מתקיפת ההחלטה השניה, ככל שתהא מעוניינת בכך.

החלטה זו של בית הדין האזורי היא מושא הערעור בפנינו.

4.         ב"כ המדינה טענה כי היה על בית הדין האזורי לדחות את התביעה בשל מעשה בי- דין, נוכח העובדה כי - כפי שעולה מפסק דינו של בית הדין הארצי - ההחלטה השניה נבחנה לגופה, לרבות בחינת המסמכים הרפואיים שהוגשו לממונה ונקבע כי אין בהם כדי להצביע על מצב נפשי שמנע מן המשיבה להגיש את תביעתה במועד. משנבחנה לגופה ההחלטה השניה על ידי בית הדין הארצי, אין מקום לקיים דיון נוסף בערעור עליה בפני בית הדין האזורי. עוד טענה המדינה, כי אותה פיסקה בפסק דינו של בית הדין הארצי, בה נקבע כי המשיבה תוכל להגיש ערעור על ההחלטה השניה - בטעות יסודה.

5.         ב"כ המשיבה טען כי משעה שנקבע במפורש בפסק דינו של בית הדין הארצי כי המשיבה רשאית להגיש ערעור על ההחלטה השניה, לא ניתן לדחות את הערעור על הסף מחמת מעשה בי-דין ולא ניתן לשנותו, בהיותו פסק דין חלוט. לעניין טענת ההתיישנות טען ב"כ המשיבה כי יש לבחון את השאלה אם נבצר מהמשיבה להגיש תביעה באופן המתאים "לערכים של צדק וגמישות חברתית". עוד טען כי משעה שהממונה התייחס בהחלטה השניה גם לסוגיית היות המשיבה ידועה בציבור של המנוח, על בית הדין האזורי לדון גם בשאלה זו.

6.         לאחר שנתנו דעתנו לטענות הצדדים, מוצאים אנו כי דין הערעור להתקבל. סבורים אנו כי אין לקבל את פרשנות המשיבה, לפיה רשאית היא להגיש ערעור על ההחלטה השניה מאותם נימוקים שהועלו בערעורה הראשון.  הפרשנות הנכונה לפסק דינו של בית הדין הארצי היא שהמשיבה רשאית לערער על ההחלטה השניה, ככל שיש בידה נימוקי ערעור חדשים, אשר לא נבחנו בהליכים הקודמים. גם אם לא נוצר מעשה בי-דין מכוח פסק דינו של בית הדין הארצי, לנוכח הרשות המפורשת שניתנה בו להגיש ערעור על ההחלטה השניה, נעלה מספק שבנוגע לאותן טענות שנדונו והוכרעו בפסק הדין נוצר "השתק פלוגתא" ואין המשיבה רשאית להעלותן לדיון מחדש.

7.         ואמנם, ב"כ המשיבה, בהגינותו, אישר בפנינו כי אין בידיה נימוקי ערעור אחרים וחדשים לעניין טענת ההתיישנות, וכי ערעורה מבוסס על אותה  טענה שמצבה הנפשי בתקופה הרלוונטית היה כזה שמנע ממנה להגיש את תביעתה. עיינו גם בערעור גופו שהוגש בבית הדין האזורי ולא מצאנו בו, לעניין ההתיישנות, כל טענה שלא נטענה או לא הוכרעה קודם לכן. מכאן שערעורה של המשיבה אינו אלא דיון נוסף באותן טענות שנבחנו לגופן ונדחו בפסק דינו של בית הדין הארצי. כמובהר לעיל, פסק דינו של בית הדין הארצי לא התיימר להתיר זאת ודבריו כוונו לאפשרות הדיון בטענות חדשות ושונות שלא התבררו.

8.         זאת ועוד, אין בעובדה שהממונה התייחס בהחלטה השניה גם לשאלה אם יש להכיר במשיבה כידועה בציבור של המנוח, כדי להקנות למשיבה זכות שעניין זה יידון לגופו בבית הדין האזורי. התייחסות זו של הממונה היתה מעבר לצורך, היא נועדה לבחון את עמדתו המקורית של הממונה, בין השאר נוכח ההכרה בזכאותה של אלמנת המנוח לקיצבת שאירים, ואין בכך כדי להעניק למשיבה "כרטיס כניסה" לבירור הערעור גופו בלא להתגבר על מחסום ההתיישנות. משעה שהחלטת הממונה לדחות על הסף את התביעה לגמלה בשל התיישנות עומדת בעינה, לא ידון בית הדין בתביעה לגמלה גופה, גם אם התייחס לכך הממונה בהחלטה השניה.

9.         סוף דבר - הערעור מתקבל והחלטת בית הדין האזורי מתבטלת. אנו פוסקים כי ערעור הגמלאות שהגישה המשיבה לבית הדין האזורי יידחה על הסף בשל מעשה בי-דין. בהתחשב בנסיבותיה של המשיבה אין צו להוצאות.

ניתן היום כ"ג בשבט, תשס"ז (11 בפברואר 2007) בהעדר הצדדים.