פסק-דין בתיק עע 558/05

השופט יגאל פליטמן

1.         פתח דבר

בפנינו ערעורה של הגב' אתי שלום (להלן - המערערת) וערעור אינטרקלאב בע"מ (להלן גם - המעסיקה), על פסק דינו של בית הדין האזורי בבאר שבע (השופט אילן סופר; עב 1127/01), שסב על תביעותיה השונות של המערערת, בגין תקופת העסקתה כמקדמת מכירות יחידות נופש באילת.

            כבר בראשית הדברים נגלה אחריתם, כי לאחר שנתנו דעתנו לכלל טענות הצדדים סבורים אנו, כי בעיקרו של דבר, פרט לעניין פעוט אחד, ראוי פסק דינו של בית הדין קמא להתאשר מטעמיו. חרף זאת לא נצא ידי חובת הנמקת הדין מבלי לעמוד בקצרה על הנקודות הבאות:

2.         זהות המעביד

אליבא דגירסת המערערת עצמה, היא לא הועסקה על ידי חברת אינטריון  בע"מ; כך שגם לשיטתה - חברה זו, שאליה לטענתה רצו להעבירה, אינה יכולה להיות מעבידתה.

באשר לטענתה, כי חברת קלאב הוטלס אינטרנשיונאל בע"מ היתה מעבידתה יחד עם חברת אינטרקלאב בע"מ; אזי - מערכת היחסים בין מקדמי המכירות לחברות אלו נבחנה והוכרעה על ידי בית דין זה בפסק הדין בעניין שזיפי (עע 1194/01 דרור עגיב - המגן חברה לביטוח בע"מ, עע 1372/01 מיכל שזיפי - אינטרקלאב בע"מ, ניתן ביום 11.02.04)  שאושר בבג"צ 3512/04 מיכל שזיפי - אינטרקלאב בע"מ ואח' (ניתן ביום 29.12.04, עתירה לדיון נוסף נדחתה בדנג"צ 922/05 מיום 20.03.05). לא מצאנו צידוק בנסיבות המקרה שלפנינו לסטות מאותה הלכה, שכן גם על פי התרשמותנו המערערת הועסקה באותה מתכונת העסקה כגב' שזיפי והיחס בין החברות הללו, אותו היחס הוא. משכך הם הדברים, רק חברת אינטרקלאב בע"מ הינה מעבידתה של המערערת.

3.         תקופת העבודה

            לא מצאנו מקום להתערב בפסיקת בית הדין קמא, כי עבודת המערערת הסתיימה בחודש נובמבר 1998, ביחוד כך, נוכח הסתירות בגרסת המערערת לגבי מועד סיום עבודתה בשנת 1999.

4.         הזכאות לפיצויי פיטורים

בית הדין האזורי קבע כממצא עובדתי, כי העיסקה האחרונה שנעשתה על ידי המערערת היתה בחודש אוקטובר 1998. לאחר מועד זה לא נסגרה על ידה כל עיסקה, ולאחר מועד זה נותק הקשר בין הצדדים. בנסיבות אלה, לא מצאנו מקום להתערב בפסק דינו של בית הדין האזורי, שקבע זכאות המערערת לפיצויי פיטורים בגין הרעה מוחשית בתנאי העבודה. הטענה, כי גם בשנים עברו בתקופת החורף, יש שלא נסגרו עסקאות על ידי המערערת, אין משמעה, כי לא הורעו תנאי עבודתה מאז חודש אוקטובר 98.  משמעה של אותה טענה, יכול שיהא, כי גם בעבר ארעו הרעות מוחשיות בתנאי עבודתה של המערערת. אך אין בטענה, כי גם בעבר הרע המעביד את תנאי עבודת העובדת, כדי להצדיק הרעה מוחשית בתנאי עבודתה בהווה.

5.         פיצוי בגין עוגמת נפש

            נסיבות הפסקת עבודתה של המערערת לא היו חריגות באופן שהצדיק פסיקת פיצוי נוסף מעבר לפיצויי הפיטורים, בגין עוגמת נפשי. משכך, לא מצאנו מקום להתערב בשיקול דעת בית הדין קמא לעניין זה.

6.         שכר מינימום

            בית דין זה הינו "בית משפט" ולא "בית שופטים". משנקבעה לא מכבר הלכה ברוב דעות בפרשת  שזיפי, לעניין אופן חישוב שכר המינימום למקדמי מכירות על פי הנוסחה המאזנת; לא מצאנו מקום לסטות הימנה. אותה הלכה עיקרה, מחד - בהבטחת שכר מינימום לעובד מדי חודש בחודשו מבלי שימצא חודש אחד בו הוא לא יקבל לפחות את שכר המינימום. מאידך ניתנת מכוחה למעביד האפשרות לנכות יתרה ששולמה להשלמת שכר מינימום, אם לאחר החודש בו הושלם השכר כאמור, עלה שכר העבודה המגיע על צירוף שכר המינימום ויתרת השכר שהושלמה בחודש הקודם.

7.         גמול עבודה בשבת

אף אם היה מקום להניח תחולת חוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א - 1951  בעניינה של המערערת, עדיין ראוי פסק דינו של בית הדין קמא להתאשר מטעמיו; ולו מן הטעם שהמערערת לא הוכיחה באילו שבתות עבדה. באשר לכך יודגש, כי תאריך קבלת העסקה בהנהלת החשבונות של חברת אינטרקלאב בע"מ אינה ראיה לתאריך מועד ביצוע וחתימת העיסקה על ידי המערערת.

8.         דמי הבראה

את ימי חופשתה נטלה המערערת לעיתים בטיולים ונסיעות שמומנו על ידי אינטרקלאב בע"מ. במסגרת זו היא "נסעה לסין בהדרכת החברה הגיאוגרפית למשך 11 ימים, יצאה לטיול לארה"ב למשך 10 ימים לרבות שייט באוניית פאר באיים הקריביים, נסעה ליוון ושהתה בנופש בקלאב הוטל אילת" (פסק דינו של בית הדין קמא).

בנסיבות אלה סבורים אנו, כי אין לראות באותם נופשים כבונוסים, שבצידם נשארים בעינם דמי הבראה, כזכות לפדיון בכסף, אלא יש לראות במימון הנופשים הללו על ידי המעסיקה, תשלום דמי ההבראה באופן שאינו מזכה את המערערת בפדיונם.