פסק-דין בתיק עע 547/06

השופטת רונית רוזנפלד

1.      לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בבאר שבע (השופט משה טוינה; עב 2086/04), בו נקבע כי המשיב זכאי  לפיצויי פיטורים, באשר פוטר מן העבודה עקב היעדרותו מחמת מחלה. כמו כן פסק בית הדין האזורי למשיב תמורת הודעה מוקדמת, הפרשי שכר מינימום, פדיון ימי חופשה, ופדיון ימי הבראה. תביעתו של המשיב להחזר הוצאות נסיעה נדחתה. המערער טוען כנגד חיובו בפיצויי פיטורים ובתמורת הודעה מוקדמת, באשר לגרסתו, המשיב התפטר מן העבודה על דרך זניחתה. כמו כן הוא טוען כי שלא כדין חויב בהפרשי שכר מינימום ובפדיון ימי חופשה. המערער מוסיף וטוען כנגד שיעור ההוצאות שהשית עליו בית הדין האזורי.

2.         העובדות הרלבנטיות שלא היו שנויות במחלוקת בין הצדדים כפי שהן עולות מפסק דינו של בית הדין האזורי הן כדלקמן:

א.        המערער העסיק את המשיב במוסך שבבעלותו בעיר אילת, מאז נובמבר 1996 עד שנת 2003 . בפועל עבד המשיב עד חודש מאי 2003.

ב.         המשיב קיבל תעודות מחלה בהתייחס לתקופה שמ-25.5.03 ועד 20.7.03. לפי התעודות, אין הוא מסוגל לעבודה עקב בעיה רפואית ממנה סבל במרפק.

ג.         בתקופת היעדרותו של המשיב מן העבודה הוציא אליו המערער מכתבים בהם הוא קורא לו לשוב לעבודה  ומתריע כי ההיעדרות תחשב כזניחת העבודה (מכתבים מיום 29.5.03, 2.6.03, 25.6.03).

            פסק הדין שבערעור

3.         בקשר לנסיבות סיום יחסי העבודה בין הצדדים עמד בית הדין האזורי על כך, שהמערער קיבל לידיו את תעודות המחלה של המשיב. משכך, התנהגות המערער, שראה במשיב כמי שהתפטר מן העבודה על דרך זניחתה, בתקופה בה הוא נעדר מן העבודה מסיבות רפואיות, היא בגדר פיטורים לכל דבר. לאור זאת חויב המערער בתשלום פיצויי פיטורים ותמורת הודעה מוקדמת.

             בקשר לתביעת המשיב להפרשי שכר מינימום קבע בית הדין האזורי בפסק דינו כי המשיב היה עובד חודשי במשרה מלאה, ומסגרת עבודתו  היתה לפי מתכונת קבועה של חמישה ימי עבודה בשבוע מן השעה 8:00 - 17:00 וביום ו' מן השעה 8:00 ועד 12:00. בית הדין קבע כי שכרו של המשיב היה כפי שצוין בתלושים, ודחה את טענת המערער כי יש להוסיף לשכר המשיב עד יוני 2001 סך של 700 ש"ח מדי חודש, בגין השתתפות שהשתתף המערער בשכר דירה של המשיב. טענה זו של המערער נדחתה על ידי בית הדין האזורי, בהעדר כל ביטוי  בתלוש השכר להשתתפות בשכר הדירה כנטען. כמו כן ובהתייחס לטענת המערער כי הוא זה ששכר דירה עבור התובע, הפנה בית הדין האזורי לכך כי חוזה שכירות לא הוצג בפני בית הדין. בקשר לכך  הוסיף עוד בית הדין קמא והפנה לכך שבתלושי השכר לחודשים ינואר ועד אפריל 2000 (כולל) מופיעה  בתלוש השכר השתתפות בהוצאות שכירות עבור התובע בסכום של 1,200 ש"ח לחודש, וזאת מבלי שניתן הסבר לסתירה שבין הסכומים. בית הדין האזורי דחה את טענת המערער כאילו סוכם עם המשיב בתחילת תקופת העסקתו על שכר בשיעור שכר מינימום, באשר גרסה זו לא התיישבה עם שיעור שכרו של המשיב מיד עם תחילת עבודתו בנובמבר 96שהיה גבוה משכר מינימום. על יסוד  כל האמור קיבל בית הדין את גרסת המשיב בדבר השתכרותו בשכר חודשי בשיעור שעליו הוסכם בין הצדדים מעת לעת, כפי שבא לידי ביטוי בתלושי השכר. כמו כן נדחתה טענת המערער שביקש לקזז מן התביעה להפרשי שכר מינימום את ההפרש בין שכר המינימום לבין שכרו של התובע, באותם החודשים בהם שכר זה היה גבוה משכר המינימום.

            בשים לב לכל אלו פסק בית הדין האזורי למשיב הפרשי שכר מינימום בסכום כולל בשיעור של 24,149 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק (לפי המפורט בגוף פסק הדין).

            בית הדין קמא הוסיף עוד ודחה את טענת המערער בדבר ימי חופשה שניצל המשיב, באשר  בתלושי השכר לא היה ביטוי לניצול כלשהו של ימי חופשה. כמו כן לא הוצגו "פתקים" עליהם רשמה אשת המשיב לפי גרסתה, בזמן אמת, ניצול ימי חופשה, וכל שהוצג היה ריכוז רישום של ימי חופשה אותו היא צרפה לתצהירה.

            בית הדין קמא דחה את טענת המערער בדבר התיישנות התביעה לפדיון ימי חופשה ופסק למשיב 8,308 ש"ח בגין פדיון 62 ימי חופשה שלא נוצלו בחמש השנים האחרונות לעבודתו של המערער. בית הדין הוסיף וחייב עוד את המערער בתשלום הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך של 3,500 ש"ח.

4.         המערער מבקש התערבותנו בפסיקתו של בית הדין האזורי, ואלו הם עיקרי טענותיו:

א.        אין לראות את המשיב כמי שעבד על בסיס חודשי, באשר תלושי השכר סותרים קביעה זו, ואין להסתמך על דברי ב"כ המערער לעניין זה מאחר שהוא לא נכח במועדי העבודה של המשיב. מתלושי השכר גם עולה כי המשיב לא עבד במשרה מלאה.

ב.         המערער שילם דמי שכירות חודשיים עבור המשיב בשיעור של 700 ש"ח לחודש. אף מעדותו של המשיב עצמו בקשר לתנאי מגוריו עולה כי חלק משכרו שולם לו באמצעות תשלום שכר הדירה.

ג.         הוסכם על העסקתו של המשיב בשכר מינימום. משכך, היה על בית הדין האזורי לקזז מן ההפרשים שפסק, תשלומים ששולמו בחודשים מסוימים מעבר לשכר המינימום החודשי.

ד.      המשיב לא פוטר על ידי המערער ויש לראותו כמי שהתפטר. במהלך התקופה בה היה לטענתו בחופשת מחלה חיפש המשיב עבודה חלופית. אף לא הובאו ראיות כי המשיב נפגע בידו ולא יכול היה להמשיך בעבודתו. כמו כן המשיב כלל לא הגיב למכתביו של המערער ולא הודיע כי הוא מעוניין להמשיך ולעבוד. לכן יש לראות את המשיב כמי שהתפטר.

ה.        בפני בית הדין האזורי הוצג פנקס ימי חופשה, ובו ריכוז ניצול ימי חופשה של המשיב. הפנקס שהוצג מהווה הוכחה מספקת לניצול ימי החופשה על ידי המשיב, ואף אין הגיון בטענת המשיב כי לא ניצל אף לא יום אחד של חופשה בכל תקופת עבודתו, במיוחד בשים לב לכך שהוא אב חד הורי.

ו.         סכום ההוצאות שנפסק בסך של 3500 ש"ח גבוה ביותר,  ומשזכה המשיב אך בכמחצית מסכום תביעתו, ויש לבטל את חיובו בהוצאות.

5.         המשיב טוען כי נכונות הקביעות שבפסק הדין של בית הדין קמא, ובהסתמך עליו אנו מתבקשים לדחות את הערעור. עיקרי טענותיו לעניין דחיית הערעור הם כדלקמן: