פסק-דין בתיק עע 504/06

השופט עמירם רבינוביץ

1.         זהו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בנצרת (בשא 1444/06, בשא 1898/05, עב 1565/05 ; הנשיאה ורד שפר ונציגי הציבור מר כהן ומר מנוס), בו נמחקה על הסף תביעת המערער כנגד המשיבות בשל העדר עילה.   

הרקע העובדתי וההליכים בבית הדין האזורי

2.         ביום 29.4.2003 הגיש המערער תביעה כנגד המשיבה 1 לבית המשפט לתביעות קטנות בעפולה. בכתב התביעה נטען כי המשיבה 1 המשמשת מפקחת שיקום בכירה בסניף המוסד לביטוח לאומי בעפולה הפרה חובה חקוקה כאשר לא הביאה עניינו בפני ועדת התביעות המוקמת מכוח סעיף 299 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה - 1995 (להלן - חוק הביטוח הלאומי), שזו לשונו : " ליד כל סניף של המוסד תוקם ועדת תביעות אשר לחוות דעתה רשאי פקיד התביעות להביא כל תביעה, וחייב הוא להביא כל תביעה שהחליט בה אם דרש זאת התובע".

לאור האמור, התבקש בית המשפט לתביעות קטנות לחייב את המשיבה 1 לשלם למערער סכום של 5,000 ש"ח. בית המשפט לתביעות קטנות מחק על הסף את תביעת המערער לאחר ששוכנע כי הסמכות העניינית בעניין מושא התביעה מסורה לבית הדין לעבודה. לא נחה דעתו של המערער מפסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות, ולכן הגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בנצרת. ביום 14.4.2005 החליט בית המשפט המחוזי שלא ליתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות. בהחלטתו ציין בית המשפט המחוזי כי לפי האמור בסעיף 391(א)(1) לחוק הביטוח הלאומי מצוי עניין התביעה בתחום סמכותו של בית הדין לעבודה.

3.         לאור החלטתו של בית המשפט המחוזי הגישו המערער ומר אברהם הרמן תביעה לבית הדין האזורי בנצרת. בכתב התביעה המקורי שהוגש ביום 10.5.2005 טען המערער, כי המשיבות " לא מילאו חובתן כלפי התובעים (עד יום זה), ולא הקימו ועדת תביעות לפי סעיף 299 לחוק". להשלמת התמונה יצוין, כי המשיבה 2 משמשת כמנהלת מחלקת שיקום בסניף המוסד לביטוח לאומי בעפולה.

4.         ביום 21.6.2005 הגישו המשיבות בקשה לדחיית התביעה על הסף. בבקשה נטען, כי דין תביעת המערער להידחות על הסף בשל העדר עילה. זאת, כיוון שמכתב התביעה לא ניתן ללמוד, מתי הוגשו הבקשות לכינוס ועדת התביעות, ומי החליט בהן. עוד נטען בבקשה, כי מר אברהם הרמן לא היה כלל צד להליכים שנוהלו בפני בית המשפט לתביעות קטנות ובפני בית המשפט המחוזי, ולכן דין תביעתו להידחות על הסף בשל העדר סמכות עניינית.

5.         ביום 22.3.2006 הגישו המערער ומר הרמן בקשה לתיקון כתב התביעה, בה ביקשו להוסיף נתבעים נוספים לכתב התביעה. עוד צורפו לכתב התביעה פניות שונות מהמערער וממר הרמן לגורמים שונים במוסד לביטוח לאומי, בהן התבקש כינוסה של ועדת תביעות בעניינים שונים.

6.         בפסק דינו קבע בית הדין האזורי, כי יש למחוק את תביעתם של המערער ומר הרמן. פסיקתו של בית הדין האזורי נומקה בנימוקים הבאים :  לצורך הוכחת העוולה שעניינה הפרת חובה חקוקה על התובע לעמוד במספר תנאים. אחד התנאים הוא כי ההפרה גרמה נזק לניזוק. במקרה הנוכחי, אכן הפרו המשיבות את החובה להביא את עניינם של המערער ומר  הרמן בפני ועדת התביעות. ואולם מכיוון שמטרתה של ועדת התביעות להוות גוף מייעץ בלבד לפקיד התביעות, ואין המלצתה מחייבת את פקיד התביעות לא נגרם כל נזק למערער ולמר הרמן בשל כך שעניינם לא הובא בפני ועדת התביעות.

            לאור האמור, מחק בית הדין האזורי את תביעתם של המערער ומר הרמן בשל העדר עילה. כפועל יוצא מכך, החליט בית הדין האזורי לדחות את הבקשה לתיקון כתב התביעה על דרך הוספת נתבעים נוספים.

טענות הצדדים בערעור

7.         הן המערער והן מר הרמן הגישו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי. בהחלטת רשמת בית הדין מיום 23.8.2007 נקבע, כי המערער הגיש את הערעור במועד, ולכן על המזכירות לרשום אותו. לגבי מר הרמן נקבע, כי הוא איחר בהגשת הערעור, וכי הוא רשאי להגיש בקשה להארכת מועד להגשת הערעור מטעמו.

8.         בערעורו חזר המערער, בעיקרו של דבר, על טענותיו בבית דין האזורי.

9.         המשיבות תמכו בפסק דינו של בית הדין האזורי והוסיפו וטענו, כי המערער, שהוכר כנפגע עבודה, הגיש בקשה לתשלום קצבה מיוחדת לנכה בהתאם לסעיף 112 לחוק הביטוח הלאומי. משנדחתה בקשתו בשל אי עמידה בתנאי הזכאות הקבועים בחוק הביטוח הלאומי לקבלת הקצבה המיוחדת, פנה המערער למוסד לביטוח לאומי בבקשה כי עניינו יובא בפני ועדת התביעות. לטענת המשיבות, "גם אם היתה מוקמת ועדת תביעות בסניפו של המערער אין הכרח כי חוות דעתה היתה שונה מקביעתו של פקידת [צ.ל פקיד - ע.ר.] התביעות, ובכך יש לדחות את ערעורו של המערער". עוד טענו המשיבות, כי המערער הגיש תביעה, בה השיג על החלטת פקיד התביעות לדחות את תביעתו  לתשלום קצבה מיוחדת והחלטה זו אושרה הן על ידי בית הדין האזורי שדן בתביעה והן על ידי בית דין זה, עת דן בערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי.

10.       מן הראוי לציין, כי בד בבד עם הגשת עיקרי הטיעון מטעם המשיבות הגיש המוסד לביטוח לאומי בקשה בהתאם להוראת סעיף 7ג' לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן - פקודת הנזיקין) לקבוע כי במקרה דנן מתקיימים תנאי החסינות הקבועים בסעיף 7א לפקודה הקובע כי " לא תוגש תובענה נגד עובד ציבור על מעשה שעשה תוך כדי מילוי תפקידו השלטוני כעובד ציבור, המקים אחריות בנזיקין".

הכרעה

11.       טרם נבוא לכלל הכרעה בערעור זה, מוצאים אנו לדחות את בקשת המוסד לביטוח לאומי לקבוע, כי במקרה דנן מתקיימים תנאי החסינות הקבועים בסעיף 7א(א) לפקודת הנזיקין. סעיף זה, המצוי בפרק העוסק בחסינות עובדי ציבור ודרך הטיפול בתובענות שהוגשו נגד עובדי ציבור, הוסף לפקודת הנזיקין ביום 25.7.2005 במסגרת תיקון מס' 10 (ראה ס"ח תשס"ה, עמ' 950חוברת 2026). לפי האמור בסעיף 7 לתיקון " חוק זה יחול על תובענה שהוגשה ביום התחילה או לאחריו". יום התחילה הוא 10.2.2006. משאלו פני הדברים, ביום הגשת התובענה (10.5.2005) לא חל עדיין התיקון לחוק, ולכן יש לדחות בקשת המוסד לביטוח לאומי המבוססת על התיקון לחוק.

12.       יחד עם זה, לאחר עיון בטיעוני הצדדים מוצאים אנו כי דין הערעור להידחות,  כפי שנפרט להלן.

13.       תביעתו של המערער הייתה לפיצוי כספי בסכום של 5,000 ש"ח בגין הפרת חובה חקוקה אותה ביצעו, לטענתו, המשיבות. הפרת החובה החקוקה התבטאה באי הבאת בקשתו לתשלום קצבה מיוחדת בפני ועדת התביעות.  כפי שפסק בית הדין האזורי, המלצתה של ועדת התביעות אם להעניק למערער תשלום מיוחד אינה מחייבת את פקיד התביעות (ראה לעניין זה : דב"ע נג/78-0 חוה פייגלשטוק - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כ"ו, 283). במקרה דנן, קבע פקיד התביעות, כי לא מתקיימים במערער תנאי הזכאות לתשלום הקצבה המיוחדת. החלטתו זו אושרה הן על ידי בית הדין האזורי (בל 2078/03) והן על ידי בית דין זה (עבל 402/05). בנסיבות אלה, כאשר קיימת אי ודאות ביחס לשאלה, האם המלצתה של ועדת התביעות, ככל שהייתה מכונסת, הייתה שונה מההחלטה אליה הגיע פקיד התביעות בדבר דחיית התביעה, וכן כאשר קיימת אי ודאות גם ביחס לשאלה, האם ככל שהמלצתה של ועדת התביעות הייתה שונה מהחלטת פקיד התביעות, האם היה הדבר מוביל לשינוי החלטת פקיד התביעות, ומאחר שהחלטת פקיד התביעות גופה אושרה בהליכים שונים שהתנהלו בבתי הדין לעבודה, סבורים אנו, כי צדק בית הדין האזורי, כאשר פסק כי במקרה הנוכחי לא הוכח כי נגרם נזק למערער.