פסק-דין בתיק עע 425/07

השופטת ורדה וירט ליבנה

1.      הערעור שבפנינו נסוב כנגד פסק דינו של בית הדין האזורי בנצרת (השופטת עדית איצקוביץ ונציגי הציבור מר ונונו ומר ממן; עב 1713/05), אשר פסק לפשרה בהליכים שהתנהלו בין הצדדים, בהתאם להוראות סעיף 79א(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד - 1984, המוחל על בתי הדין לעבודה מכח סעיף 39 לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט - 1969.

ההליכים בבית הדין האזורי

2.      המשיב הגיש בבית הדין האזורי תביעה לתשלום הפרשי שכר בגין שעות עבודה, שעות נוספות, עבודה בימי מנוחה שבועית, וזכויות סוציאליות שונות הנובעות, לטענתו, מתקופת עבודתו אצל המערער.

3.      המערער הגיש נגד המשיב תביעה שכנגד, בה ביקש לחייבו בתשלומי יתר של שכר, דמי חופשה, דמי הבראה, יתרת הודעה מוקדמת ותשלומי מכשיר נייד שסופק לו.

4.      בית הדין האזורי שמע עדים רבים מטעם הצדדים במספר ישיבות.

בדיון שהתקיים ביום 13.05.07 הודיעו הצדדים לבית הדין, כי הם מסמיכים את בית הדין ליתן פסק דין לפשרה לאחר שמיעת סיכומים בעל פה.

פסק דינו של בית הדין האזורי

5.      בית הדין האזורי קבע בפסק הדין, כי על המערער לשלם למשיב סך של 22,000 ש"ח נטו, בתוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין (להלן : פסק הדין). בפסק הדין פירט בית הדין האזורי את העובדות הצריכות לעניין וטענות הצדדים בהליכים שהתקיימו בפניו.

הערעור

6.      המערער טוען, כי פסק דינו של בית הדין האזורי נגוע בחוסר סבירות קיצוני ואינו משקף את מסכת הראיות. בערעורו, קובל המערער על עצם פסיקתו של סכום כלשהו לזכות המשיב מבלי שהוכרעה שאלת סיום יחסי העבודה של המשיב, האם פוטר או התפטר. מנגד, טוען המשיב, כי אין זה המקום להתערב בפסק דינו של בית הדין האזורי, אשר ניתן על דרך הפשרה, לאור הסכמת הצדדים.

הכרעה

7.      לאחר שנתנו דעתנו לכלל טענות הצדדים, בעל פה ובכתב, ועיינו בתיק בית הדין האזורי, סבורים אנו כי דין הערעור להידחות.

בבית הדין האזורי הסמיכו הצדדים את בית הדין לפסוק לפשרה. בית הדין עיין בכתבי הטענות ובכלל החומר שהיה בפניו, והכריע בהתאם לשיקול דעתו, כפי שציין בסעיף 2(יב) לפסק הדין:

"בדיון נשמעו עדים רבים מטעם שני הצדדים. בהתאם לראיות שנשמעו, נקבע סכום הפשרה."

על השיקולים העומדים בבסיס פסיקתו של בית הדין לפשרה נפסק:

            "לאור משמעותו של המונח 'פשרה' בין צדדים לסכסוך, הרי ש'פסיקה לפשרה' היא פסיקה בסכסוך, מטרתה להשיג את ה'פשרה', דהיינו - מיצוע הדין ו'ויתורים' מסויימים של שני הצדדים על מקצת מזכויותיהם...

            'פסיקה לפשרה' על-פי מטרתה כאמור לעיל, חייבת, אפוא, להיות בין השאר, סבירה, הוגנת, בלתי שרירותית, מתקבלת על הדעת ותוך שהיא מביאה בחשבון את כל יסודות הסכסוך שבין בעלי הדין ואת האיזון בין הציפיות של בעלי הדין כאשר הביעו נכונותם והסכמתם לפסיקה לפשרה על ידי בית הדין."

 (דב"ע נז/152-3 חיים אלרן - בנק הפועלים בע"מ, תקדין-ארצי, 97(4) 64 עמ' 65).