פסק-דין בתיק עע 299/07

השופט עמירם רבינוביץ

פתח דבר

1.        בפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בתל אביב (עב 1497/03; השופט שמואל טננבוים), אשר קבע כי לא הוכחה קנוניה בין המשיבה - הקרן המרכזית לפיצויי פיטורין בע"מ (להלן - הקרן) ובין הגברת עמליה רוזנמן (להלן - הגב' רוזנמן) לשם הוצאת כספים מהקרן שלא כדין.

רקע עובדתי והליכים קודמים

2.  המערער החל לעבוד בחברת רוזנמן נסיעות ותיירות 1992 בע"מ (להלן- החברה) ביום 1.7.1966 בתחילה כסוכן נסיעות, ובמהלך השנים התקדם והיה למנהל משרד החברה.

3.  לטענת המערער, מיד לאחר מותו של מייסד החברה, מר יוסף רוזנמן, החלה אלמנתו, הגב' רוזנמן, ליטול חלק פעיל בניהול החברה, אך מצבה הפיננסי של החברה הידרדר מאוד, וגם מערכת היחסים בין המערער לגב' רוזנמן הורעה.

4.  במכתב הנושא תאריך 20.2.03 הודיעה החברה למערער כי מאחר ובסוף חודש ינואר 2003 הביע את רצונו להתפטר מן החברה, תסתיים עבודתו בה ביום 28.2.03. בעקבות מכתב זה הגיש המערער ביום 2.3.03 לבית הדין האזורי בתל אביב תביעה נגד החברה על סך 1,199,639 ש"ח מתוכם תביעה לתשלום פיצויי פיטורים על סך 805,773 ש"ח, תמורת הודעה מוקדמת, פדיון חופשה, דמי הבראה ופיצויים בגין פיטורים שלא כדין.

5.  בד בבד עם הגשת התביעה ולהבטחת תשלומה הגיש המערער בקשה להטיל עיקול זמני על כספים המגיעים ו/או שיגיעו לחברה מגופים שונים ובכללם הקרן עד לסך של 1,199,639 ש"ח.

6.  ביום 3.3.03 אישרה הרשמת עידית רכטמן מבית הדין האזורי בתל אביב (בש"א 1218/03) את הטלת העיקול הזמני המבוקש עד לסך של 951,898 ש"ח.

7.  בתאריך 13.3.03 הודיע הקרן לבית הדין האזורי כי בהתייחס לצו העיקול שהתקבל על ידה מוחזקים אצלה כספי פיצויים " שאינם ניתנים לעיקול או לשיעבוד". ביום 20.3.03 הגיש המערער בקשה לאישור העיקול הזמני. בהסכמת הצדדים התנהל הדיון בבקשה על בסיס טענות בכתב.

8.  ביום 3.7.03 דחה בית הדין האזורי את הבקשה לאישור עיקול בנימוק, כי הכספים המופקדים בקרן לא יוחדו לכספי פיצויי פיטורים של המערער בלבד אלא לפיצויי פיטורים של כלל עובדי החברה, וכי שריונם בקופה נועד להגן על פיצויי הפיטורים של כלל עובדי המעביד. בית הדין האזורי הוסיף וציין, כי קבלת טענת המערער תפגע בזכויותיהם של העובדים האחרים (בש"א 1701/03, עב' 1497/03  ; השופט שמואל טננבוים).

9.  ביום 18.9.03 הגיש המערער ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי (עע 309/03 להלן- הערעור הראשון). בית דין זה קיבל את ערעור המערער ואישר את הטלת העיקול על כספי החברה המופקדים בקרן לטובת המערער. במהלך הדיון בערעור הראשון חזר וטען המערער, כי קיים חשש שהקרן העבירה את מלוא הכספים המצויים אצלה לגב' רוזנמן בעלת החברה, משום שהחברה הייתה חייבת כספים לבנק הפועלים (להלן - הבנק) שהוא גם הבעלים של הקרן. בית דין זה העיר בפסק דינו בערעור הראשון לעניין טענה זו את ההערה הבאה:

  "אין אנו יכולים להגיע למסקנה סופית בעניין התנהגותה של הקרן טרם נשמעו כל הראיות. אולם, לכאורה קיים חשש של קנוניה בין הבנק והקרן לבין הגב' רוזנמן שמטרתה הוצאת כספים מהקרן שלא כדין. בית הדין ייתן את דעתו לאפשרות זאת ולהשלכות הדבר".

10.                   בית הדין האזורי בתל אביב (עב' 001497/03 השופט שמואל טננבוים), שדן בשאלה זו, קבע שהוא נדרש לשאלה אחת ויחידה והיא,  האם אכן הוכחה " קנוניה בין הבנק והמחזיקה לבין גב' רוזמן", אשר במסגרתה נעשתה עסקה סיבובית בין הגב' רוזנמן ובין צד ג', הבנק, בידיעת הקרן ובאישורה, לצורך הברחת כספים שהופקדו בקרן לצורך פיצויי פיטורים, ועל ידי כך רוקנה קופת הפיצויים שבקרן. בית הדין האזורי בחן את העדויות בשאלה זו והגיע למסקנה כי לא הוכחה כל קנוניה.

טענות הצדדים בערעור

11.       הטענה המרכזית של המערער היא, כי הקרן אחראית לריקון כספי פיצויי הפיטורים שהיו מופקדים אצלה לזכות המערער, על ידי העברתם שלא כדין  לגב' רוזנמן, למרות צו העיקול שהוטל עליהם. בנסיבות אלה, יש, לטענתו, להחיל את סעיף 48 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז - 1967 (להלן- חוק ההוצאה לפועל או החוק) שזו לשונו:

"צד שלישי אשר ללא הצדק סביר לא עשה כאמור בסעיף 47, או הוציא מידו נכס או שילם חוב שלא כדין בידעו שיש עליו צו עיקול בידי צד שלישי, רשאי ראש ההוצאה לפועל לחייבו בתשלום החוב הפסוק במידה שלא שילמו החייב, ובלבד שחיוב זה לא יעלה על שווי הנכס הנדון או על סכום החוב הנדון".

לטענת המערער, ההצדקה להחלת סעיף 48 לחוק ההוצאה לפועל במקרה זה נובעת מאישור העיקול הזמני על ידי בית דין זה בפסק דינו בערעור הראשון; בעצם העברת הכספים לגב' רוזנמן למרות הידיעה על הטלת עיקול זה; במחדל לפנות לבית הדין במעין "טען ביניים" בטרם העברת הכספים לגב' רוזנמן; באי תשומת הלב למשיכת כספים מהקרן על ידי הגב' רוזנמן בסכומים העולים בהרבה על כספי פיצויי הפיטורים להם הייתה זכאית על פי דין, ובמיוחד לאור משיכה קודמת שלה  מהקרן על חשבון פיצויי פיטורים זמן קצר יחסית לפני המשיכה הנוכחית. כל אלה מובילים למסקנה, כי הדיון שצריך היה להתנהל במקרה הנוכחי הוא דיון בשאלת ההצדק הסביר, למשיכת הכספים מהקרן למרות צו העיקול, ולהשלכות של משיכה זו, לאור הוראת סעיף 48 לחוק ההוצאה לפועל. דיון זה לא התקיים.

12.                   הקרן טענה כי, המערער לא הוכיח קיומה של קנוניה בינה ובין הגב' רוזנמן והבנק להברחת הכספים;  המערער גם לא הוכיח, כי  התנאים שקבע בית דין זה בערעור הראשון לאישור העיקול הזמני נתקיימו במקרה זה; שחרור הכספים לגב' רוזנמן נעשה כדין; סוגית ההצדק הסביר לא הייתה במסגרת השאלות שנדרש בית הדין האזורי להכריע בהן על פי החלטת בית הדין הארצי ואין תימא שלא דן בה. סעיף 48 לחוק ההוצאה לפועל לא אומץ על ידי תקנות סדר הדין האזרחי, ולכן אין להחילו במקרה זה; הקרן פעלה במקרה זה על פי פירוש סביר, כאשר שחררה את כספי הפיצויים לגב' רוזנמן, למרות צו העיקול, לאור הוראת סעיף 26 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג- 1963, ולאור הייעוץ המשפטי שקבלה; הפסיקה עליה מסתמך המערער במקרה זה תומכת דוקא בטיעון  הקרן.

13.        המשיבות הפורמליות טענו, כי המערער אינו זכאי כלל לפיצויי פיטורים, באשר ביקש לפרוש לפנסיה, קרי להתפטר; כספי הקרן מיועדים לכל עובדי החברה, ואין לו בהם כל זכות עודפת; לא ניתן לעקל כספים אלה בשל היותם כספי פיצויי פיטורים השייכים לכל עובדי החברה; לא הוכחה כל קנוניה.

דיון והכרעה