פסק-דין בתיק עע 295/06

השופטת ורדה וירט-ליבנה

1.      הערעור שבפנינו נסוב על החלטתו של בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב (השופט שמואל טננבוים; עב 6687/05) מיום 16.3.2006, בה נדחתה תביעת המערער כנגד המשיבים 2 ו-3 (להלן- מנהלי החברה), ואילו פסק הדין כנגד המשיבה 1 (להלן- החברה) נותר על כנו.

2.    הרקע העובדתי, כפי הנטען בכתב התביעה

א.    החברה מספקת שירותי אחזקת מבנים. מנהלי החברה מחזיקים ב-100% ממניותיה.

ב.     המערער הועסק בחברה החל מתחילת חודש אוגוסט 2003 ועד לאמצע חודש אוגוסט 2004, כעובד שמירה בפרויקט המגורים "מרינה ויליג' " בהרצליה. בתקופה זו עבד המערער 8 משמרות שבועיות, בנות 8 שעות כל אחת.

ג.       ביום 15.8.2004 הופתע המערער לגלות שומר מחברת שמירה אחרת המאייש את מקום עבודתו. בשיחת טלפון אשר ערך עם החברה בעקבות המקרה, למד המערער כי החברה לא תוכל להמשיך ולהעסיקו, שכן היא אינה מספקת יותר שירותי שמירה לפרויקט.

3.    השתלשלות האירועים בבית הדין האזורי

א.    המערער הגיש תביעה לבית הדין האזורי. המשיבים לא הגישו כתב הגנה, וביום 4.12.2005 נתן בית הדין האזורי פסק דין בהיעדר הגנה, בו נתקבלה במלואה תביעת המערער לתשלום פיצויי פיטורים בצירוף פיצויי הלנה כחוק, שכר עבודה עבור החודשים יולי ואוגוסט 2004, פדיון חופשה, דמי הבראה, הודעה מוקדמת, דמי חגים, פיצוי בגין אי הפרשה לקרן "מבטחים", דמי נסיעות וגמול שעות נוספות.

ב.     ביום 2.1.2006 הגישו המשיבים 2 ו-3 בקשה למחיקתם מן התביעה, מן הטעם שהמערער לא טען מפורשות להרמת מסך בכתב התביעה ולא הצביע על קיומן של נסיבות מיוחדות שבעטיין יש להרים את מסך ההתאגדות.

ג.       ביום 29.1.2006 הגישו המשיבים בקשה לביטול פסק הדין ולעיכוב ההליכים מן הטעם שכתב התביעה לא הומצא להם כדין. לטענתם, ניסה המערער להמציא את כתב התביעה לכתובת ישנה של מנהלי החברה, כפי שהיא מופיעה ברשם החברות. ניסיונות אלו לא צלחו, משום שבני משפחותיהם של מנהלי החברה סירבו לקבל את כתב התביעה בנימוק שמנהלי החברה אינם מתגוררים עימם עוד, ולפיכך אושר למערער לבצע תחליף המצאה. דא עקא, המערער בחר להדביק את כתב התביעה, בצירוף הוראה להגיש כתב הגנה בתוך 30 יום, על דלתה של החברה בלבד, ולא בכתובתם של מנהלי החברה. המערער הגיב לבקשה זו ביום 23.2.2006 וטען, כי כתב התביעה הומצא למנהלי החברה כדין.

ד.     ביום 27.2.2006 קיבל בית הדין האזורי את בקשתם של מנהלי החברה לביטול פסק הדין ולעיכוב ההליכים כנגדם, והורה למערער להודיע בתוך 15 יום האם הוא עומד על תביעתו כנגד מנהלי החברה. המערער הודיע עמדתו ביום 14.3.2006, ואף צירף לעמדתו תצהיר מטעמו של עובד אחר בחברה, אשר פוטר בנסיבות דומות, המנהל תביעה בבית הדין האזורי כנגד שלושת המשיבים שבפנינו. בית הדין האזורי קיבל את בקשתם של מנהלי החברה לדחיית התביעה כנגדם ביום 16.3.2006, מבלי שזימן את הצדדים לדיון, וקבע כי:

"אין למצוא בכתב התביעה טענה מפורטת ומפורשת באשר לחיובם של האישי של הנתבעים 2 ו-3 בחובותיה של הנתבעת 1 וכך גם בתצהירו של התובע מיום 13.3.2006. גם לפי פסיקתו של בית הדין הארצי לעבודה, אין בנסיבות העניין, עילה להרמת מסך. התביעה כנגד המשיבים 2 ו-3 נדחית. פסה"ד נגד הנתבעת 1 נותר על כנו".

על כך הוגש הערעור שבפנינו .

4.       ההליך שבפנינו התנהל על דרך של הגשת סיכומים בכתב, על פי תקנה 103 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991.

5.       תמצית טענות המערער

א.    בית הדין האזורי החליט שלא להטיל חיוב על מנהלי החברה, על אף היותם "פניה הגשמיים" של החברה בכל מובן, מנהלי החברה בפועל ובעליה היחידים, מבלי שקוים דיון בעניין.

ב.     מנהלי החברה עושים שימוש לרעה במסך ההתאגדות ביוצרם מצג שווא של חברה המתנהלת כישות נפרשת, בריאה וברת פירעון, בעוד שמדובר בחברה חסרת ביטוי פיזי ממשי, הנרדפת על ידי נושיה.

ג.       השימוש באישיותה הנפרדת של החברה נועד להימנע מתשלום זכויות סוציאליות לעובדי החברה. מנהלי החברה המשיכו להעסיק עובדים גם כשידעו שהחברה נמצאת במצב כלכלי קשה, ושלא יוכלו לשלם לעובדים את המגיע להם.

6.       תמצית טענות מנהלי החברה