פסק-דין בתיק עע 222/06

השופט שמואל צור

1.         האם הופלתה המערערת, במסגרת עבודתה בכנסת, בשכרה ובתנאי פרישתה לעומת עובדים גברים, בשל היותה אשה? שאלה זו עמדה לדיון בבית הדין האזורי והיא עומדת במרכז הערעור שבפנינו.

הרקע העובדתי

2.         המערערת, בעלת תואר שני במדעי הרוח והחברה, החלה עבודתה בכנסת בשנת 1966. בשנים 1971 - 1983 הועסקה  המערערת בתפקיד של מנהלת ועדות בכנסת. בשנת 1983 נבחרה המערערת, במכרז, לתפקיד סגנית מזכיר הכנסת לענייני מליאה. בתפקיד זה דורגה המערערת בדירוג המח"ר ודרגתה האחרונה היתה 46+, היא הדרגה הגבוהה ביותר בדירוג זה. המערערת כיהנה כסגנית מזכיר הכנסת עד חודש נובמבר 2000, מועד בו פרשה לגמלאות.

3.         בתקופת כהונתה של המערערת בכנסת, היו למזכיר הכנסת שלושה סגנים: סגן לענייני מליאה, תפקיד בו כיהנה המערערת; סגן לענייני מינהל, בו כיהן מר  דוד לב וסגן לקשרי חוץ ותפקידים מיוחדים. בשנת 1988, במהלך כהונתו של מר לב כסגן מזכיר הכנסת לענייני מינהל, הוא השלים לימודי משפטים ודורג - בתפקידו זה - בדירוג משפטנים. במרוצת השנים נוצר פער שכר בין דירוג המשפטנים לדירוג המח"ר ולעת פרישתה של המערערת מן הכנסת היה שכרו של מר לב גבוה מזה של המערערת.

4.         בכנסת מכהנים עובדים בתפקידים של מנהלי ועדות הכנסת. מבין אלה, נערכו עם שלושה מנהלי ועדות - שלושתם גברים - חוזים אישיים המקבילים בשכרם לשכר מנכ"ל: מר איוור קירשנר, מנהל ועדת הכספים; מר אורי רדאי, מנהל ועדת חוץ ובטחון לשעבר; ומר ברוך פרידנר, מנהל ועדת חוץ ובטחון שבא במקומו.

5.         סמוך לפרישתה, פנתה המערערת ליו"ר הכנסת דאז מר אברהם בורג, בבקשה להעניק לה חוזה בכירים אך בקשתה נדחתה מטעמים של מדיניות שכר.

הדיון בבית הדין האזורי

6.         המערערת הגישה תביעה בבית הדין האזורי בירושלים לפסק דין הצהרתי הקובע כי היא זכאית לתנאי העסקה ופרישה שלא יפחתו מתנאי העסקתם של מנהלי ועדת הכספים וועדת חוץ ובטחון של הכנסת. כמו כן תבעה המערערת פיצוי כספי על נזק לא ממוני בסכום של 50,000 ש"ח. המערערת טענה כי היא הופלתה לרעה בשכרה לעומת מר לב שהיה מקביל לה בתפקיד ודורג בדירוג משפטנים. כמו כן טענה המערערת כי הופלתה לרעה לעומת שלושת מנהלי הוועדות שהועסקו בחוזים אישיים בתנאי שכר מנכ"ל. לטענת המערערת, שכרה נפל משכרם של אלה באופן משמעותי ובכך היא הופלתה לרעה. עוד טענה המערערת כי הפלייתה משקפת מציאות של הפליית נשים לרעה בכנסת, כחלק מדפוס של הפליית נשים בשירות המדינה בכלל.

7.         בית הדין האזורי (השופט אייל אברהמי ונציגי ציבור מר וינטר ומר קוסטה; תיק עב' 1496/00) דחה את תביעת המערערת. בית הדין האזורי עמד על תוכנו של עקרון השוויון ועל איסור ההפליה הנגזר ממנו. בית הדין סקר את פסיקת בית המשפט העליון בסוגיה זו ועמד על הוראות החוק המיוחדות לקידום השוויון ומניעת ההפליה בתחום יחסי העבודה.

8.         מעבר לכך, בית הדין האזורי בדק את טענותיה הקונקרטיות של המערערת בדבר הפלייתה כלפי מר לב וכלפי שלושת מנהלי ועדות הכנסת. אשר לעניינו של מר לב, קבע בית הדין האזורי כי הוא דורג בדירוג משפטנים בהתאם להשכלתו, והשכלה היא שונות רלבנטית השוללת הפליה. בית הדין קבע כי השכלתו המשפטית של מר לב שימשה אותו לביצוע תפקידו. עוד קבע בית הדין כי בתקופה הרלבנטית דורגו גם עובדים אחרים בכנסת שהיו בעלי השכלה משפטית בדירוג משפטנים. בית הדין ציין כי, במועד בו דורג מר לב בדירוג משפטנים, פער השכר בין דירוג זה לדירוג המח"ר היה זניח והפערים שנוצרו היו פועל יוצא של תוספות שכר שניתנו בהסכמים קיבוציים.

            בית הדין קבע כי לא הוכחה טענת המערערת כי שיבוצו של מר לב בדירוג משפטנים נועד להיטיב עימו בשל היותו גבר ובשל היותו "מקורב לראשי הכנסת". באשר לכך, בית הדין הפנה לעדותו של יו"ר הכנסת דאז מר אברהם בורג אשר קבע מדיניות לפיה עובדי כנסת בעלי השכלה משפטית, שהשכלתם זו אינה חלק מעבודתם, לא ידורגו בדירוג משפטנים. בית הדין קיבל את עמדת יו"ר הכנסת כי, על אף שינוי המדיניות, לא היתה הצדקה לפגוע בשכרו של מר לב מן הטעם "...שזה לא נכון לתקן את הקלקול על ידי קלקול נוסף" (סעיף 28 לפסק הדין).

9.         אשר לטענות המערערת על הפלייתה כלפי שלושת מנהלי הוועדות, קבע בית הדין כי ליו"ר הכנסת נתונה הסמכות להתקשר עם עובדי כנסת בחוזים אישיים לפי סעיפים 40 ו-41 לחוק שירות המדינה (מינויים) תשי"ט-1959. לעניין זה קיבל בית הדין את עדותו של יו"ר הכנסת כי, על אף סמכות זו הנתונה לו, קיימת מדיניות שלא לעשות כן. בית הדין ציין כי שלושת מנהלי הוועדות הם החריגים לכלל והעסקתם בחוזים אישיים החלה בתקופה שקדמה לכהונתו של מר בורג כיו"ר הכנסת. בית הדין ציין כי מר קירשנר סיים את תפקידו ופרש לגמלאות ומחליפו דורג בדירוג המח"ר. אשר למר רדאי, בית הדין ציין כי עבודתו בכנסת הופסקה בשל העסקתו בחוזה אישי ובשל אותה סיבה חוזהו של מר פרידנר לא חודש והוא פרש מכהונתו. מחליפו של מר פרידנר כמנהל ועדת חוץ ובטחון מדורג בדירוג המח"ר, כמו מנהלי הוועדות האחרים. בית הדין ציין כי הכנסת פעלה לתיקון המצב, אך אין בכך כדי להעניק למערערת סעד של השוואת זכויות מכח הסדרים חריגים שהיו בעבר ובוטלו.

הערעור

10.       בערעור בפנינו חוזרת המערערת על עיקר טענותיה בדבר הפלייתה לעומת מזכירי ועדות הכספים והחוץ והביטחון של הכנסת ולעומת עמיתה סגן יו"ר הכנסת מר לב. המערערת חולקת על עדותו של מר בורג לעניין מדיניותו שלא לשבץ בדירוג משפטנים עובדים בעלי השכלה משפטית שאינם עושים עבודה משפטית. לטענתה, בית הדין האזורי נכשל בטעות לוגית בכך שקבע שהמערערת לא הופלתה תוך שקבע שמר בורג פעל לתיקון ההפליה. לטענתה, עניינה של המערערת הוא מקרה קלאסי של הפליית נשים לעומת עובדים גברים. לטענתה, אף אחת ממנהלות ועדות הכנסת - כולן נשים - לא זכתה לחוזה אישי בתנאי מנכ"ל. לטענתה, יושבי ראש הכנסת בעבר העדיפו עובדים גברים על פניה ובכך נהגו כלפיה בהפליה. לטענתה, הצגת הסדר החוזים האישיים לשלושת מנהלי הוועדות הגברים כחריג אינה אמיתית ולא נועדה אלא לצורך תביעתה. לטענתה, זכותה לשכר שווה ולתנאי פרישה שווים בדומה לעמיתיה הגברים, מעוגנת בחוק ובעיקרון השוויון. לטענתה, כתוצאה מן ההפליה, נגרם לה נזק כספי והיא זכאית לתנאי השכר והפרישה של עמיתיה הגברים וכן לפיצוי על נזק שאינו ממוני.

11.       עם הגשת הערעור, איפשר בית דין זה למספר גורמים ציבוריים להתייצב בהליך ולהשמיע טענותיהם (הודעה מיום 15.10.06). מבין אלה הודיעו ארגון נעמת ושדולת הנשים בישראל על התייצבותן בהליך.

            נעמת תומכת בעמדת המערערת וטוענת כי פסק דינו של בית הדין האזורי הוא בבחינת "אור ירוק" להפליית נשים בשכר בבית המחוקקים פנימה. לטענתה, עניינה של המערערת הוא מקרה מובהק של הפליית נשים בשוק העבודה. לטענתה, הפליית המערערת ביחס למר לב אינה אלא הפליה סמויה המוסווית באמצעות דירוג שונה ולא רלבנטי לתפקיד. לטענתה, פסק דינו של בית הדין האזורי מנוגד להוראות סעיף 6 לחוק שכר שווה לעובדת ולעובד והוא מהווה אישור למעבידים לשמר את ההפליה המוסווית.

            גם שדולת הנשים בישראל תומכת בעמדת המערערת. שדולת הנשים מפנה לעקרונות השוויון המעוגנים במשפט הבינלאומי והישראלי. לטענתה, נשים מופלות בשכר בשוק העבודה בישראל בדרכים שונות, בשכר יסוד, בתנאים נלווים, בפנסיה ועוד. לטענתה, אף המערערת הופלתה לרעה בכך ששכרה היה נמוך מזה של המקביל לה בתפקיד ומשכרם של מנהלי הוועדות. לטענתה, לפי החוק, אין למעסיק (בענייננו - הכנסת) סמכות ליצור פערי שכר "חריגים" הנתונים לשיקול דעתו. לטענתה, הוראות החוק נועדו למנוע מצב של העדפת עובדים מסוימים על פני זולתם. לטענתה, לתפקידי מנהלי ועדת הכספים וועדת החוץ והביטחון מעולם לא מונתה אישה, דבר המהווה אף הוא ביטוי להפליה פסולה של ציבור הנשים. לטענתה, המערערת ועמיתיה הגברים ביצעו אותה עבודה ולכן מוטל על המעביד להוכיח כי קיימות נסיבות המצדיקות הפרשים בשכר, דבר שלא נעשה.

12.       המדינה תומכת בפסק דינו של בית הדין האזורי. המדינה שוללת את הטענה כי הכנסת נוהגת להפלות נשים. המדינה טוענת כי תביעתה של המערערת נדחתה בבית הדין האזורי על יסוד התשתית העובדתית הספציפית הנוגעת למערערת. המדינה טוענת כי דירוגו של מר לב בדירוג משפטנים נעשה בהתאם לכללים שהיו נהוגים בכנסת באותה עת וכי שיבוצו בדירוג זה לא נעשה על מנת להיטיב עימו דווקא. אשר למנהלי הוועדות, טוענת המדינה כי אין הם נמנים על קבוצות השוויון של המערערת וכי בית הדין האזורי נמנע מלדון בטענה זו לגופה. המדינה טוענת כי החוזים האישיים שנערכו עם מנהלי הוועדות אליהם התייחסה המערערת היו חריגים וכי קיימת מדיניות עקבית שלא לערוך חוזים אישיים לעובדי הכנסת. לטענתה, מקרים חריגים אלה אינם יכולים להוות בסיס לטענת הפליה.

דיון