פסק-דין בתיק עע 206/07

השופט עמירם רבינוביץ

1.         בית הדין האזורי בבאר שבע (עב 1222/06 ; השופט אילן סופר) קבע, כי דין תביעתו של המערער להכיר בתואר הלימודים שרכש בחו"ל כשווה ערך לתואר שני לצורך דירוג השכר להידחות מחמת התיישנות.  בית הדין האזורי ציין, כי יש לדחות את תביעת המערער גם לגופה, זאת לאחר שהוכח, כי את הבקשה, להכיר בלימודיו בחו"ל כשווי ערך לתואר שני, הגיש המערער בשנת 1994 בעוד שעל פי מדיניות המשיבה (להלן - המדינה) הוכרו לימודים מסוג זה כשווי ערך לתואר שני רק עד לחודש יולי 1992. על קביעות אלה של בית הדין האזורי נסב הערעור שבפנינו.

הרקע העובדתי וההליכים בבית הדין האזורי

2.         המערער, יליד אוקראינה, עלה ארצה בשנת 1990. טרם עלייתו לארץ למד המערער במכון הממלכתי הפדגוגי בעיר צ'רניגוב בין השנים 1978 - 1983. בסיום הלימודים קיבל המערער תעודה המעידה על סיום לימודיו. 

3.         החל מיום 1.3.1998 מועסק המערער על ידי המדינה כמורה.

4.         ביום 5.11.1991 החליט הגף להערכת תארים ודיפלומות מחו"ל שבמשרד החינוך (להלן : הגף להערכת תארים), כי תעודות גמר ממכונים פדגוגיים יהיו שווי ערך לתואר ראשון. בהתאם לאמור פרסם משרד החינוך הודעה לעיתונות ובה נכתבו הדברים הבאים : " דיפלומות של בוגרי מכונים פדגוגיים מברית המועצות מוכרות ע"י משרד החינוך והתרבות כשקולות לתואר ראשון. תחולת הוראה זו החל ב - 1.7.92. עד לתאריך הנ"ל יכיר משרד החינוך בדיפלומות הנ"ל כשקולות לתואר שני. לפיכך עולים חדשים, בוגרי מכונים פדגוגיים מברית המועצות שקיבלו ממשרד החינוך אישור על שקילות הדיפלומה שלהם לתואר ראשון, יוכלו לקבל אישור חדש המכיר בדיפלומה כשקולה לתואר שני. פניות לתיקון האישור יתקבלו כאמור רק עד 1.7.92" (ההדגשות במקור - ע.ר.) .

5.         בשנת 1994 פנה המערער למשרד החינוך בבקשה להכיר בלימודיו בחו"ל כשווי ערך לתואר שני. ביום 21.3.1994 החליט משרד החינוך להכיר בלימודיו כשווי ערך לתואר ראשון. ביום 6.3.1995 שב המערער ופנה למשרד החינוך בבקשה להכיר בלימודיו כשווי ערך לתואר שני, וביום 11.2.1997 הודיע לו המשרד כי אין מקום לשנות את ההחלטה שנתקבלה לגביו.

6.         לאור האמור, הגיש המערער ביום 30.1.2006, היינו בחלוף תשע שנים ממועד ההחלטה, תביעה נגד המדינה, בה התבקש בית הדין ליתן צו המחייב את המדינה להכיר בתואר אותו רכש כשווה ערך לתואר שני.

7.           בית הדין האזורי דחה תביעתו בנימוקים הבאים : המערער הגיש בקשתו להכיר בלימודיו כשווי ערך לתואר שני רק בשנת 1994, מועד בו על פי מדיניות הגף להערכת תארים, לימודים אלה הוכרו כשווי ערך לתואר ראשון בלבד ; הנסיבות המתוארות בפסק דינו של בית הדין האזורי בחיפה (עב 1143/00 ( ניבה פרי ואח' - מדינת ישראל - משרד החינוך, לא פורסם, ניתן ביום 4.12.2003, להלן - פסק דין פרי)  שונות מנסיבות המקרה שלפנינו ואין מקום להסתמך עליו ; החלטת המדינה לדחות את בקשתו של המערער התקבלה בשנת 1997, אך את תביעתו הגיש רק בשנת 2006 בחלוף תקופת ההתיישנות.

טענות הצדדים בערעור

9.         בערעור שהגיש טען המערער טענות אלה : אין ליתן משקל למכתבה של הגב' גור אריה, אשר שימש בסיס לקביעה, כי תוכן החלטת הגף להערכת תארים פורסם בתקשורת הרוסית, שכן לא הוגש תצהיר מטעמה ; המערער היה טרוד בעניינים הקשורים לפרנסתו, עבר למקום מגורים אחר, ואף סבל מקשיים בריאותיים אשר מנעו ממנו הגשת התביעה במועד. בנסיבות אלה, יש להחיל את סעיף 8 לחוק ההתיישנות, תשי"ח - 1958 (להלן : חוק ההתיישנות) העוצר את מירוץ ההתיישנות ; עד לשנת 1994 - המועד בו הגיש את בקשתו להכיר בלימודיו כשווי ערך לתואר שני - לא ידע המערער, כי יש להגיש בקשה לגף להערכת תארים לצורך הכרה בלימודיו ; מפסק דין פרי  עולה, כי במקרים אחרים הוכרו לימודים במכונים פדגוגיים כשווי ערך לתואר שני גם במקרים בהם הבקשה הוגשה לאחר יום 1.7.1992.

10.       המשיבה תמכה בפסק דינו של בית הדין האזורי מטעמיו והוסיפה וטענה טענות אלה : החלטת הגף להערכת תארים משנת 1992, שלא להכיר בלימודים במכונים פדגוגיים כשקולים לתואר שני, התקבלה לאחר שקילת שיקולים עניינים, והיא הן נובעת מהעובדה שמכונים אלה אינם מופיעים ברשימה הבינלאומית של תארים אקדמיים המפורסמת מטעם ארגון אונסק"ו, והן מהעובדה שמשך הלימודים במכונים הפדגוגיים מקביל למשך הלימודים הנדרש לתואר אקדמי בישראל. ההכרה בעבר בלימודים במכונים אלה כשקולים לתואר שני הייתה שגויה; החלטת הגף להערכת תארים פורסמה בכלי התקשורת ; בקשתו של המערער הוגשה בשנת 1994 , היינו  לאחר כשנתיים מהמועד הקובע שנקבע בהחלטת הגף להערכת תארים ; תביעתו של המערער הוגשה בחלוף תקופת ההתיישנות כתשע שנים לאחר שנוצרה עילת התביעה ; המערער לא הוכיח נסיבות בעטיין יש להחיל את סעיף 8 לחוק ההתיישנות ; העניין שנדון בפרשת פרי אינו דומה למקרה שלפנינו.

הכרעה

11.       נקדים אחרית לראשית ונאמר, כי לאחר שנתנו דעתנו לטענות המערער, ולאחר שעיינו בכלל החומר שהובא לפנינו, נחה דעתנו, כי דין הערעור להידחות, וכי יש לאשר את  פסק דינו של בית הדין האזורי מטעמיו, לפי האמור ב תקנה 108(ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב- 1991 ברם נוסיף על האמור את הדברים הבאים.

12.       המשוכה הראשונה, שעליה נדרש המערער לדלג, היא שאלת ההתיישנות, שהרי החלטת הגף להערכת תארים התקבלה לכל המאוחר בשנת 1997, ואילו תביעת המערער הוגשה רק בשנת 2006. סבורים אנו, כי המערער לא העלה כל נימוק בגינו יש לעצור את תקופת ההתיישנות. הטענות, כי המערער היה טרוד בענייני פרנסתו, וגם סבל מבעיות רפואיות, וכי נסיבות אלה מנעו ממנו מלהגיש את התביעה במועד, נטענו בעלמא ומבלי שהובאה ולו ראשית ראיה להוכחתם. בכל מקרה, סבורים אנו, כי במקרה הנוכחי,גם אם נקבל את טענת המערער שענייני היום יום מנעו ממנו להגיש את התביעה במועד, אין הוא נכנס בגדרו של סעיף 8 לחוק ההתיישנות עליו הוא מתבסס שכותרתו "התיישנות שלא מדעת". נדגיש, כי לפי האמור בסעיף 8 לחוק ההתיישנות נעצרת תקופת ההתיישנות, כאשר  " נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו". במקרה שלפנינו ידע המערער את העובדות המהוות את עילת התביעה עוד בשנת 1997, מועד בו התקבלה ההחלטה הסופית בעניינו. אף המערער אינו טוען, כי עובדות אלה נעלמו ממנו מסיבות שאינן תלויות בו, אלא הוא טוען, כי בשל סיבות שונות לא יכול היה להגיש את תביעתו במועד. בנסיבות אלה, ואף אם נקבל את גרסת המערער במלואה, אין בה לבסס טענה של התיישנות שלא מדעת.

13.       עוד יש לציין, כי לפי מדיניות הגף להערכת תארים, לו הייתה מוגשת בקשתו של המערער עד ליום 1.7.92, קרוב לוודאי כי הבקשה הייתה מאושרת, ולימודיו היו מוכרים כשווי ערך לתואר שני. החלטת הגף להערכת תארים לשנות את מדיניותו החל מיום 1.7.1992 פורסמה בכלי התקשורת השונים, אך המערער לא הגיש את הבקשה להכיר בלימודיו כשווי ערך לתואר שני עד לשנת 1994. בטיעוניו לא סיפק המערער הסבר המניח את הדעת ביחס לאיחור בהגשת הבקשה שהוגשה בסופו של יום, כאמור, בשנת 1994. בנסיבות אלה, וכאשר על פניה החלטת הגף להערכת תארים הינה סבירה אין מנוס מדחיית ערעור המערער וכך אנו פוסקים.

14.       סוף דבר - הערעור נדחה. בנסיבות העניין אין צו  להוצאות.

ניתן היום, כ"ג ניסן, תשס"ח (28 אפריל 2008) בהעדר הצדדים.

_________________   _______________   ___________________

השופט עמירם רבינוביץ     השופט שמואל צור      השופטת ורדה וירט-ליבנה