פסק-דין בתיק עע 175/07

השופטת לאה גליקסמן :

1.      ערעור זה סב על החלטת בית הדין האזורי בבאר שבע (עב 3002/01; השופט משה טוינה), אשר קיבל באופן חלקי את בקשת משיבה 2 והורה על חילוט חלק מהערבות הבנקאית שהפקיד המערער כתנאי למתן צו עיקול זמני כנגד המשיבות.

2.      וזה הרקע לערעור:

2.1.   בחודש אוקטובר 1999 הגיש המערער תביעה כנגד המשיבות, שעיקרה תשלום הפרשי שכר ופיצויי פיטורים בעקבות סיום עבודתו אצל המשיבות. בכתב התביעה נטען כי משיבה 1, שהינה רשת מכללות, הייתה המעבידה של המערער, ואילו משיבה 2 אחראית כלפי המערער מכוח היותה בעלת מניות במשיבה 1 וכן בעלת זיכיון להפעלת מכללת צמפלין, בה הועסק המערער בתקופה מושא התביעה.

2.2.   ביום 20.2.03 הוטל לבקשת המערער צו עיקול זמני עד לסכום של 120,000 ש"ח (להלן: "צו העיקול הזמני") על נכסי שתי המשיבות. צו העיקול הותנה בהפקדת הערבויות הבאות על-ידי המערער להבטחת נזקי המשיבות, ככל שתיפסק תביעתו או לחלופין יבוטל צו העיקול: התחייבות עצמית של המערער ללא הגבלת סכום; הפקדת ערבות צד ג' בסך 10,000 ש"ח; הפקדת ערבות בנקאית בסך 15,000 ש"ח.

2.3.   ביום 27.4.06 ניתן פסק דינו של בית הדין האזורי. בפסק הדין התקבלה חלקית תביעת המערער כנגד משיבה 1, ומשיבה 1 חויבה לשלם למערער כמפורט להלן: פיצויי פיטורים - 37,324 ש"ח, בצירוף פיצויי הלנה בשיעור הפרשי הצמדה וריבית לתקופה שמיום 1.5.99 ועד מועד מתן פסק הדין, ופיצויי הלנה כחוק ככל שלא ישולם סכום זה בתוך 60 יום;  דמי מחלה  - 19,479 ש"ח,  בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה;  דמי הבראה - 3,312 ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה. התביעה כנגד משיבה 2 נדחתה, בשל אי הוכחת קיומם של יחסי עבודה בין הצדדים.

2.4.   ביום 11.7.06 פנה המערער לבית הדין האזורי בבקשה להשבת הערבות הבנקאית שהפקיד, מן הטעם שעד למועד הגשת הבקשה לא הוגשה על ידי מי מהמשיבות תובענה או בקשה לפיצוי בגין נזק שנגרם להן עקב מתן צו העיקול הזמני.

2.5.   משיבה 2, במסגרת תגובתה לבקשת המערער, ביקשה לחלט את מלוא הערבות הבנקאית שהפקיד המערער, וזאת לנוכח דחיית תביעת המשיב נגדה וביטול צו העיקול הזמני. לטענת משיבה 2, הטלת העיקול הזמני גרמה לה נזק, בגובה  ההפרש שבין הריבית שהתקבלה בגין הכספים המעוקלים, ששיעורה 1.6% בלבד, לבין הריבית ששילמה בגין הלוואה שנאלצה ליטול בתקופה בה הוטל העיקול, ששיעורה 8.9%. סכום ההפרש בין הריביות עמד לטענתה על סך של 28,470 ש"ח.

2.6.   במסגרת ההחלטה מושא הערעור, הורה בית דין קמא על חילוט חלק מהערבות,  סך של 13,594 ש"ח, שהם ההפרש בין הריבית שנשא הסכום המעוקל לבין הפרשי ההצמדה והריבית שהיה נושא הסכום לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א- 1961 (להלן: "חוק ריבית והצמדה"), משנמצא בסיומו של ההליך המשפטי כי לא היה מקום לעכב כספים וזכויות של משיבה 2 בתקופה בה היה צו העיקול הזמני בתוקף.

2.7.   בקשת רשות ערעור שהגיש המערער על החלטת בית הדין האזורי התקבלה בהחלטת בית הדין מיום 26.2.07 (בר"ע 66/07), ומכאן הערעור שלפנינו.  

3.      במסגרת הערעור קובל המערער כנגד החלטת בית הדין האזורי המורה על חילוט חלקי של הערבות הבנקאית, וזאת מן הטעמים הבאים: המדובר בערבות ולא בעירבון, ולפיכך לאחר שחלפו למעלה מששה חודשים ממועד פסק הדין, אין מקום להורות על חילוטה; משיבה 2 לא הגישה בקשה לפיצוי אלא לאחר שהוגשה בקשת המערער להשבת הערבות הבנקאית; לא הוכח כי הנזק לו טוענת משיבה 2 נגרם עקב צו העיקול הזמני. בעניין זה הדגיש המערער את הפער בין סכום ההלוואות (כ-14 מיליון ש"ח) לבין הסכום שעוקל (120,000 ש"ח).

המערער טוען כי גם אם יקבע בית הדין כי מדובר בעירבון, טעה בית הדין קמא בהחלטתו להורות על חילוטו מהטעמים הבאים: טענות משיבה 2 בדבר הנזק שנגרם לה בגין הריבית ששילמה על כספי הלוואה שנטלה, נדחו בהחלטת בית הדין, ומשכך- לא הוכח הנזק לו טענה משיבה 2;  בית הדין לא היה רשאי להסתמך על חוק ריבית והצמדה בהחלטתו לחלט את העירבון; הטלת העיקול הייתה סבירה בנסיבות העניין.

4.      משיבה 2 ביקשה להותיר את החלטת בית הדין קמא על כנה, וטענה כך: הערבות הבנקאית היא בגדר עירבון ולא ערבות; משיבה 2 הוכיחה את נזקה ואת הקשר הסיבתי בין העיקול לבין הנזק; בית הדין היה מוסמך לחשב את הנזק שנגרם למשיבה 2 על-פי חוק ריבית והצמדה, ואין לומר כי פסיקת הפיצוי נעשתה מכוח חוק זה.  לחלופין, עתרה משיבה 2 להחזיר את הדיון לבית הדין האזורי, על מנת שיקיים דיון לבחון אם הבקשה לעיקול הייתה סבירה בנסיבות העניין.

5.      כעולה מטענות הצדדים בערעור, קיימת מחלוקת עובדתית הטעונה הכרעה והיא- האם בכלל נגרמו למשיבה 2 נזק או הוצאות עקב מתן צו העיקול הזמני. לנוכח המחלוקת העובדתית בין הצדדים, מן הראוי היה שבית הדין יקיים דיון במעמד הצדדים לבקשה, במסגרתו הייתה מתבררת מחלוקת עובדתית זו. בנסיבות המקרה הנדון, משמצאנו כי ניתן להכריע בתיק על יסוד החומר שבתיק גם ללא בירור מחלוקת עובדתית זו,  ומשהבאנו בחשבון את השיקולים של יעילות וחיסכון בעלויות ההתדיינות לצדדים,  החלטנו להכריע בערעור ולא להחזיר את הדיון לבית הדין האזורי.

6.      לאחר בחינת טענות הצדדים שבפנינו וכלל החומר שבתיק, אנו קובעים כי יש לקבל את הערעור, מנימוקים שיפורטו להלן.

7.      לצורך הדיון בערעור נניח, כי אכן מדובר בעירבון ולא בערבות, כפי טענת המשיבה 2, וכי בית הדין היה רשאי להורות על חילוטו בהתקיים תנאי תקנה 371 ל תקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד- 1984.

על פי תקנה 371(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, עם פקיעת הצו הזמני, בית המשפט רשאי, לאחר שנתן לצדדים הנוגעים בדבר הזדמנות להשמיע את טענותיהם, להורות על חילוט העירבון, כולו או מקצתו, בהתקיים התנאים הבאים במצטבר:

א.   לבעל הדין המבקש את חילוט העירבון נגרמו נזק או הוצאות עקב מתן הצו הזמני, כאשר חילוט העירבון אינו מותנה בהוכחת גובה הנזק שנגרם.

ב.   הבקשה לא הייתה סבירה בנסיבות העניין.