פסק-דין בתיק עע 1584/04

השופט עמירם רבינוביץ

1.   האם נפל פגם בהחלטת נציב שירות המדינה (להלן: הנציב) להשעות את המשיבה מתפקידה בעקבות תובענה שהוגשה נגדה לבית הדין למשמעת של עובדי המדינה? זו השאלה הניצבת לפתחנו, במסגרת ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בנצרת (השופט חיים ארמון ונציג ציבור מר שמריהו ברט ; עב 2200/04).

רקע עובדתי

2.   המשיבה עובדת כמורה במשרד החינוך. החל משנת 1988 עבדה בבית הספר היסודי בריחניה. לאורך כל שנות עבודתה זכתה לשבחים מן הממונים עליה ולאהדת תלמידיה והוריהם. בשנת 1998 החלה המשיבה בלימודים לתואר ראשון בחינוך בשלוחה הישראלית של אוניברסיטת ברלינגטון. על פי העולה מהתובענה שהוגשה נגד המשיבה לבית הדין למשמעת של עובדי המדינה, שלוחת אוניברסיטת ברלינגטון הופעלה אותה עת בידי חברה בשם "מודום". נציגה של החברה היה מר מרואן מסאלחה (להלן: מרואן). 

3.   בחודש יולי 1999 עברה המשיבה ללמוד בשלוחת אוניברסיטת לטביה. שלוחה זו, כמו שלוחת אוניברסיטת ברלינגטון, הופעלה על ידי חברת "מודום". מעברה של המשיבה משלוחת אוניברסיטת ברלינגטון לשלוחת אוניברסיטת לטביה נעשתה בעקבות הצעתו של מרואן. המשיבה סיימה לימודיה בשלוחת אוניברסיטת לטביה בחודש יוני 2001. עם סיום הלימודים זכתה לתוספת שכר בגין תואר ראשון בסכומים שבין 600 ל-800 ש"ח לחודש.

4.   במסגרת הלימודים בשלוחת אוניברסיטת לטביה נדרשו הסטודנטים להגיש עבודות שונות, לרבות עבודת גמר לשם קבלת התואר. על פי כתב התובענה, הגיש מרואן בשמה של המשיבה 14 עבודות אותן נדרשה להגיש, לרבות עבודת הגמר ותרגומה לשפה האנגלית.

5.   כשנה לאחר סיום לימודיה, ביום 18.4.2002, הודיעה משטרת ישראל למשרד החינוך, כי מתנהלת חקירה בעניינה של המשיבה, בחשד שהעבודות שהיה עליה להגיש במסגרת לימודיה, הוגשו במרמה. במסגרת זו נחקרו המשיבה ומרואן במשטרה. לפי העולה מפסק דינו של בית הדין האזורי, בחקירתה במשטרה לא הכחישה המשיבה את העובדה, שהעבודות שנשאו את שמה הוגשו על ידי מרואן, אולם טענה, כי פעלה על פי הוראותיו של מרואן. לטענתה, לאחר המעבר משלוחת אוניברסיטת ברלינגטון לשלוחת אוניברסיטת לטביה נדרשו היא וסטודנטים נוספים להגיש עבודות נוספות על אלה שהגישו עד אותה עת. זאת, חרף הבטחתו של מרואן, כי לא ידרשו לכך. מרואן הבטיח לסטודנטים "לפתור את הבעיה", והפתרון שמצא היה הגשת העבודות בשם הסטודנטים.

6.   כשנתיים לאחר חקירתה העבירה המשטרה בחודש פברואר 2004 את חומר החקירה בעניינה של המשיבה לנציבות שירות המדינה. בעקבות זאת הגישה ביום 25.3.2004 המנהלת הכללית של משרד החינוך, רונית תירוש, קובלנה נגד המשיבה "בשל קבלת שכר עפ"י תואר אקדמי ראשון במרמה". בעקבות הקובלנה הוגשה נגד המשיבה התובענה לבית הדין למשמעת של עובדי המדינה (תיק בד"מ 68/04). בתובענה יוחסו למשיבה עבירות של הצגת מצג כוזב, לפיו העבודות שהגישה במהלך לימודיה הוכנו על ידה, וכן קבלה במרמה של תוספת כספית למשכורתה.

7.   עם הגשת התובענה לבית הדין למשמעת של עובדי המדינה, נשלח למשיבה ביום 14.6.2004 מכתב מטעם עו"ד לילך גילורד, עוזרת סגן נציב שירות המדינה למשמעת, בו ניתנה לה הזדמנות להגיש לנציב טיעונים בכתב בעניין אפשרות השעיתה מעבודתה במשרד החינוך. המשיבה שטחה את טענותיה במכתב ששיגרה באמצעות בא-כוחה ביום 17.8.2004. במסגרת זו טענה, כי לא ידעה שמרואן "יפתור את בעיית שינוי התכנית (בשל ההעברה לאוניברסיטה אחרת) בדרך האסורה על פי החוק"; וכי רק במהלך חקירתה במשטרה נודע לה על "ההליך הפסול". לעומת זאת, לאורך כל לימודיה "לא ידעה ו/או לא חשדה כלל וכלל", כיוון שמרואן היה "המרצה והמנחה האישי שלה".  

8.   ביום 30.8.2004 קיבל הנציב, שמואל הולנדר, את ההחלטה בעניין השעיתה של המשיבה. בהחלטה זו, הניצבת בבסיס הדיון לפנינו, צוין:

       "בעקבות קובלנה מיום 25.3.2004, הוגשה נגדך תובענה לבית הדין למשמעת של עובדי המדינה (תיק בד"מ 68/04), בגין פגיעה במשמעת בשירות המדינה, התנהגות שאינה הולמת ואינה הוגנת והעלולה לפגוע בתדמיתו ובשמו הטוב של שירות המדינה, שעניינה הצגת מצג כוזב, לפיו במסגרת לימודייך לתואר ראשון בחינוך בשלוחת אוניברסיטת לטביה, סיכמת עם אחר על הגשת 14 עבודות, וכן עבודת גמר, באופן הנחזה להיות כאילו הכנת עבודות אלו, זאת בידיעה כי העבודות הוכנו על ידי אחר, והכל בכוונה לקבל במרמה את התואר הראשון. כתוצאה ממצג השווא הנ"ל, קיבלת בתאריך 20.03.2001 תואר ראשון בחינוך.

       עוד הואשמת, כי העברת עותק התעודה למחלקה להערכת תארים ודיפלומות במשרד החינוך, בהצהירך, כי למדת עבור קבלת התואר. כתוצאה מכך עברת לדירוג B.A. בחינוך, דירוג שזיכה אותך בתוספת כוללת של 25,859.90 ש"ח, כל זאת בניגוד לסעיפים 17(1), (2), (3) ו-(4) לחוק שירות המדינה (משמעת), התשכ"ג-1963.

       באישומים המיוחסים לך יש מידה מיוחדת של חומרה, נוכח מעמדך כמורה וכעובדת הוראה העוסקת בחינוך תלמידים, ונוכח אופיין וטיבן של העבירות שנעברו בזיקה לתפקידך.

       לאחר ששקלתי את טיעוני פרקליטך במסגרת השימוע בכתב שנערך, ובכללם את טענותיו לעניין חומר הראיות העומד נגדך, וותקך כמורה, ולאחר שעיינתי בחוות הדעת החיוביות הנוגעות לאופן מילוי תפקידך; ומנגד בחנתי את חומרת המעשים ומידת השפעתם השלילית על המשמעת בשירות המדינה בכלל, ועל מערכת החינוך בפרט, והצורך למנוע פגיעה באמון הציבור במערכת החינוך, ועל מנת להרתיע עובדים נוספים בשירות המדינה מביצוע מעשים דומים, החלטתי, בתוקף סמכותי לפי סעיף 47(א) לחוק שירות המדינה (משמעת), התשכ"ג-1963, להשעותך מעבודתך בשירות המדינה.

       בנסיבות אלו, נוכח אופי העבירות המיוחסות לך, לא מצאתי מקום להורות על העברתך לתפקיד אחר, שכן בכך לא יהיה כדי לממש את מטרות ההשעיה במקרה דנן" (להלן: החלטת ההשעיה).

ההליך בבית הדין האזורי

9.   בעקבות החלטת ההשעיה הגישה המשיבה לבית הדין האזורי בקשה לצו מניעה זמני נגד השעיתה מעבודה במשרד החינוך. לאחר חקירה קצרה של המשיבה הגיעו הצדדים להסכם דיוני, שקיבל תוקף של החלטה על ידי בית הדין, לפיו לא יתקיים דיון בבקשה למתן סעד זמני, ותחת זאת ינתן פסק דין בתביעה העיקרית על בסיס סיכומים בכתב.

10. בפסק דינו ציין בית הדין האזורי, כי משהוגשה תובענה נגד המשיבה ונערך לה שימוע "התקיימו התנאים הפורמליים הנחוצים להפעלת סמכות ההשעיה". עם זאת קבע בית הדין, כי "אנו רשאים להיכנס לחומר הראיות שהיה בפניו [הנציב] ולבחון אם נוכח העולה מחומר זה, היתה החלטתו של של הנציב סבירה". לאחר שהעביר את החלטת הנציב תחת שבט ביקורתו הגיע בית הדין למסקנה כי דין החלטת ההשעיה להתבטל. זאת, בין היתר, כיוון שבהחלטת ההשעיה "הנציב לא מצא לנכון לפרט במאומה כיצד הוא שקל את אותו חומר ראיות, מה הוא סבר לגביו, מדוע אין בתום לבה של התובעת [המשיבה] כדי למנוע את השעיתה". בשוקלו זאת, אל מול נסיבותיה האישיות של המשיבה, לרבות ותקה והעובדה שהוסיפה ללמד ארבע שנים לאחר המעשים המיוחסים לה בתובענה שהוגשה נגדה לבית הדין למשמעת של עובדי המדינה, הגיע בית הדין למסקנה כי "אין בחומר שהיה בידי הנציב כדי לבסס החלטה על השעיתה של התובעת [המשיבה]". עוד מצא בית הדין לנכון לחייב את המדינה בתשלום הוצאות משפט ושכר טרחה בסך 2,500 ש"ח.

 יצוין, כי ביצוע פסק הדין עוכב על ידי בית הדין האזורי בהחלטה מיום 1.12.2004.

הערעור