פסק-דין בתיק עע 1574/04

סגנית הנשיא אלישבע ברק-אוסוסקין

עילת תביעתם של המערערים שלום אליהו ודוד אסולין היא הטענה כי מעסיקתם, העירייה, באמצעות ראש העיר מגישה תובענות משמעתיות נגדם רק בשל פעילותם בוועד העובדים. טענתם היא כי מעסיקתם מבקשת לפגוע בחופש ההתאגדות. הם עתרו לסעד זמני וקבוע על מנת שתוקפאנה כל התובענות המשמעתיות. בית הדין האזורי לעבודה, השופט אילן איטח (עב 4436/04, בש"א 3507/04), מחק מחוסר סמכות את תביעת המערערים לסעד הצהרתי לפיו "התובענות המשמעתיות הוגשו נגד המבקשים בשל פעילותם בוועד ובמטרה לפגוע בחופש ההתאגדות". כן עתרו המערערים לסעד של הקפאה וביטול התובענות המשמעתיות שהוגשו בעניינם. משקבע בית הדין האזורי כי אין לו סמכות עניינית, חייב בית הדין האזורי את המערערים בהוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך של 1,500 ש"ח.

העובדות

נביא את עיקרן של העובדות שעל יסודן ביסס בית הדין האזורי את קביעתו לפיה הוא סבור כי הוא מחוסר סמכות עניינית.

המערערים הינם עובדים קבועים ותיקים בעירייה. מר שלום אליהו מכהן כחבר ועד העובדים משנת 1993 וכיושב ראש הועד משנת 1994. מר דוד אסולין מכהן כחבר ועד משנת 1998. בשנת 1993 נבחר מר יואל לביא לכהן כראש העיריה ומאז הוא נבחר מספר קדנציות לכהן בתפקידו. לטענת המערערים מאז שמר יואל לביא נבחר לראשות העירייה התפתח דפוס פעולה לפיו כל אימת שמתעורר עניין הקשור ליחסי עבודה וועד העובדים עומד על משמר זכויות העובדים ואינו "מתיישר" עם דרישות ראש העירייה, פוגע ראש העירייה בנציגי הועד. אחד מדרכי הפגיעה הוא דרך של הגשת קובלנות כנגד המערערים וחברי ועד נוספים. הקובלנות מוגשות לבית הדין למשמעת של עובדי הרשויות המקומיות.ובשלהי בבב

המערערים טוענים כי לקראת סוף שנת 2000 היה על הצדדים לנהל מו"מ לקראת כריתתו של הסכם עבודה חדש. הועד דרש כי הזכויות עליהן ויתרו העובדים במסגרת תכנית ההבראה תוחזרנה להם. לטענת מר שלום אליהו החלו, לאחר דרישות אלו, להיערם "באורח פלא" תלונות נגדו. בשלב מסוים נודע לו בדיעבד ובדרך מקרה, כי ביום 15.4.01 הוגשה נגדו תובענה משמעתית בגין תשע עבירות משמעת.

במחצית השנייה של שנת 2002 התגלע סכסוך בין מר אסולין לעירייה. מר אסולין הושעה בגין הסכסוך. ביום 3.12.02 הוגשה נגדו תובענה משמעתית. בעקבות ההשעיה התנהלו הליכים בבית הדין לעבודה. ביום 6.12.02 הגיעו הצדדים בבית הדין להסדר שכונה בפיהם "פתיחת דף חדש". לפי הסדר זה יושבו חילוקי הדיעות ובוטלה ההשעיה. העירייה התבקשה להודיע תוך 90 יום אם היא עומדת על קיום ההליכים המשמעתיים. העירייה אכן ויתרה עליהם אותה עת. בשנת 2003 הודיע מנכ"ל העירייה כי במידה והועד יגיע להסכמה על כל הנושאים העומדים על הפרק יפסקו ההליכים המשמעתיים נגד מר אסולין. הצעה כזו, לדברי המערערים, ניתנה מאוחר יותר גם על ידי ראש העירייה עצמו. כן הוצעה הצעה ל"הסדיר את בעיותיו" של מר שלום אליהו.

ביום 25.12.03 שיגר מר שלום מכתב בו הוא שטח את עמדת הועד בקשר לסוגיות שהיו במחלוקת. כשלושה שבועות לאחר מכן, ביום 20.1.04, קיבל מר אסולין מבית הדין למשמעת הזמנה הנושאת תאריך של 1.1.04 לפיה עליו להתייצב לדיון ביום 28.1.04. במעמד הדיון ביקש מר אסולין לדחות את מועד ההקראה בשל "סמיכות הזמנים" אך בקשתו נדחתה. ביום 9.2.04 הגיש ועד העובדים תובענה כספית נגד העירייה. עילתה -  כספים שלטענת הועד העירייה חבה. לטענת מר שלום צצה שוב, כבמטה קסמים, תלונה לבית הדין למשמעת. הוא הוזמן ביום 4.3.2004 לדיון בבית הדין למשמעת בעניינו.

המחלוקת

בית הדין ראה לדון בשאלה מקדמית לפיה יש לברר האם בית הדין לעבודה הוא ערכאה נוספת (בנוסף לבג"צ) המוסמכת להורות במסגרת תקיפה ישירה על ביטול החלטה של תובע להעמיד עובד של רשות מקומית לדין משמעתי. היועץ המשפטי לממשלה החליט שלא להתייצב לדיון עד שתוכרע שאלת הסמכות העניינית.

פסק דינו של בית הדין האזורי

בית הדין האזורי קבע כי המערערים לא הבחינו בין טענות כלפי המשיבים לבין טענות כלפי בית הדין למשמעת. בית הדין האזורי עמד על כך כי מנקודת המבט של מבחן העילה אין חולק כי ענייני משמעת הם חלק בלתי נפרד מיחסי עובד-מעביד. הפעלת סמכות משמעתית שלא כדין היא טענה ביחסי עבודה. כך למשל טענה כנגד השעיית עובד מתבררת בבית הדין לעבודה. עם זאת קבע בית הדין כי הדין המשמעתי עצמו הוא בבחינת עילה נפרדת. מכאן גם הטענה שסמכויות על פיו הופעלו מתוך שיקולים זרים היא עילה מיוחדת שעניינה הפעלת סמכויות סטטוטוריות. אשר למבחן הסעד המתאים הרי מי שמוסמך להחליט על העמדה לדין משמעתי הוא התובע ולא המעביד. בית הדין עמד על כך שלתובע יש שיקול דעת עצמאי. הדבר מעורר בעיות.

בית הדין קבע שמרגע שהוגשה התובענה קונה הערכאה הדיונית, היא בית הדין למשמעת, סמכות עניינית. לכן קיימות שתי ערכאות להן סמכות שיפוט. זהו מעין מירוץ סמכויות. מתוך עקרון כיבוד הערכאות, יעילות הדיון, והקצאת משאבים ציבוריים לבירור טענות, ראוי הוא שבית הדין למשמעת, בפניו הובא העניין לראשונה, ידון בו.

מסקנתו של השופט אילן איטח היא כי לבית הדין לעבודה אין סמכות עניינית. על המערערים לפנות אם רצונם בכך, לבית הדין למשמעת ולבקש להעלות את טיעוניהם.

טענות המערערים בשתי הערכאות בקליפת האגוז

המערערים טענו בבית הדין האזורי כי כל אימת שמתעורר עניין כלשהו על סדר היום של יחסי העבודה וועד העובדים עומד על משמר זכויות העובדים ואינו "מתיישר" עם דרישות ראש העירייה, פוגע ראש העירייה בנציגי הועד. בין יתר הפגיעות הוא נוהג להגיש קובלנות לבית הדין למשמעת של עובדי הרשויות המקומיות נגד המערערים וחברי ועד נוספים. המערערים מצביעים על השתלשלות האירועים מאז שנת 2000, כאשר היה על הצדדים לנהל משא ומתן לקראת הסכם קיבוצי חדש. הם מצביעים על כל שרשרת המשאים ומתנים והגשות קובלנות משמעתיות, שלטענתם באו בכל פעם לאחר שהועד עמד על זכויות העובדים. פירטנו לעיל את השתלשלות המשאים ומתנים והגשת הקובלנות, כפי שאלו תוארו על ידי המערערים ובית הדין. 

המערערים טוענים כי במסגרת הליכי הבראה מחוייבת עירית רמלה לנהל עימם משא ומתן בעניין תוכנית ההבראה. לטענתם המשיבים נוקטים נגדם בהליכי משמעת במטרה לפגוע בם ובתפקודם כחברי ועד העובדים על רקע פעילותם כנציגי העובדים, פעילות הבאה להבטיח את זכויות העובדים ותנאי עבודתם. התנהגות זו של המשיבים הינה התנהגות חסרת תום לב. המערערים טוענים כי עיריית רמלה נוקטת בשיטה של הליכים משמעתיים כדי לכפות עליהם ויתורים מרחיקי לכת בתנאי עבודתם של העובדים, אותם הם מבקשים לייצג. המערערים טוענים כי בעקבות משא ומתן שלא נשא פרי על שיפור תנאי עבודתם של עובדי העירייה, ומשנראה היה כי המשא ומתן הגיע למבוי סתום, הודיע מר אליהו שלום כי  במידה ולא יתקבלו דרישות העובדים  הם עלולים לנקוט בצעדים משפטיים. לאחר קבלת מכתב זה הוגשו נגד המערערים הליכים משמעתיים. תביעות המשמעת אשר הוגשו בזמנו בוטלו על ידי המשיבים לאחר שהצדדים פנו לבורר אשר הסדיר את המחלוקות ביניהם באשר לתנאי העבודה במשיבה. ברם לאחר מכן, בחודש ינואר 2004, בעיצומו של משא ומתן, נמסרו לידיהם תביעות. הן נשאו תאריכים של שלוש שנים קודם והתייחסו לאירועים שאירעו חמש שנים קודם לכן. טענתם של המערערים היא כי שמירת התובענות בידי העירייה במשך שלוש שנים והצגת מצג שווא לפיו התביעות בוטלו מהווה חוסר תום לב.