פסק-דין בתיק עע 1505/02

השופט שמואל צור

1.         השאלה העומדת לדיון בפנינו היא האם זכאי עובד אשר סיים את שרותו אצל מעבידו, לתבוע את המעביד שבא במקום מעבידו המקורי בשל הימנעות המעביד המקורי להעביר הפרשות לקופת גמל.

2.         מתן פסק דיננו התעכב בשל נסיון שנעשה להביא את הצדדים לידי הסכמה, נסיון שלא עלה יפה.

הרקע העובדתי

3.         המערער עבד במפעל "חרסה" בבאר -שבע משנת 1957 ועד לפיטוריו בשנת 1985, סך הכל כ-28 שנים באותו מקום עבודה. בתקופה זו מפעל "חרסה" היה בבעלות של מספר חברות וביניהן "חרסה - חסין אש בע"מ" ו"מפעלי קרמיקה ישראליים - חרסה בע"מ". חילופי מעבידים אלה אינם נוגעים לענייננו ולמען פשטות התמונה יקראו כל המעבידים בתקופת עבודתו של המערער (1957-1985) בשם - "חרסה" או "המעביד הראשון".

4.         המערער פוטר מעבודתו בחרסה בשנת 1985 על רקע של חשד לגניבת מוצרים.

5.         בשנת 1989 - כ-4 שנים לאחר שהמערער פוטר כאמור - חלו חילופי מעבידים במפעל והמשיבה, היא מרחב חומרי בניה וקרמיקה בע"מ (להלן - מרחב), הפכה לבעלים החדש.

6.         עד שנת 1971 היו עובדי חרסה מבוטחים בפנסיית יסוד בקרן הפנסיה "מבטחים". בשנת 1971 נערך הסכם משולש בין ועד עובדי חרסה לבין הנהלת חרסה וקרן הפנסיה "נתיב" לפיו החלו עובדי חרסה להיות מבוטחים בקרן נתיב בפנסיה מקיפה (הסכם מיום 11.11.71 - מוצג נ/1 ; להלן - הסכם הפנסיה).

7.         בהסכם הפנסיה נקבע כי הצטרפות העובדים לקרן נתיב תהיה בתחולה  למפרע מיום תחילת עבודתו של כל עובד בחרסה (סעיף 2 להסכם). כן נקבע בהסכם הפנסיה - על רקע העובדה שקרן נתיב העניקה פנסיה מקיפה בעוד העובדים היו מבוטחים קודם לכן ב"מבטחים" בפנסיית יסוד - כי:

"החתימה על הסכם זה מהווה הוראה להנהלה (היא חרסה - ש.צ.) להעביר ל"נתיב, את תמורת פיצויי הפיטורים המגיעים לפועלים מיום כניסתם ל"חרסה" בשיעור 6% לפי השכר האחרון כמפורט בתקנות "נתיב", בתכנית הפנסיה שלה ובחוקת העבודה לפועלי החרושת ההסתדרותית".

(סעיף 5 להסכם הפנסיה).

8.         בשנת 1988 - כשלוש שנים לאחר סיום עבודתו בחרסה - ביקש המערער להקפיא את זכויותיו בקרן נתיב עד הגיעו לגיל פנסיה (מוצג נ/3). בתשובה לפנייתו קיבל המערער מכתב מקרן נתיב, לאמור:

"לא נוכל לצערנו להקפיא את זכויותך בקרן נתיב כפי שביקשת, מאחר ולא הופרשו עבורך 6% תגמולי פיצויים לתקופה:  מיום 14 לאוגוסט 1957 עד יום 30 באוקטובר 1971 ס"ה ½170 חודשים. כמו כן טרם קיבלנו טופס הודעה על עוזבים מחרסה. לאחר קבלת הטופס והשלמת 6% כנ"ל נבצע את ההקפאה כמבוקש".

(מכתב מיום 6.6.1989 - מוצג נ/4).

            התביעה

9.         על רקע זה הגיש המערער תביעה בבית הדין האזורי בבאר-שבע נגד מרחב. בתביעה ביקש המערער לחייב את מרחב לשלם הפרשות שלא שולמו בסך 78,152 ש"ח, לרבות הפרשים כדין עד למועד הפרעון בפועל. טענתו המרכזית של המערער היתה שהוא עבד באותו מקום עבודה ולכן הוא זכאי לתבוע את מרחב בשל אי הפרשות כספים לנתיב לגבי תקופת עבודתו בחרסה, זאת מכח סעיף 18 לחוק הסכמים קיבוציים תשי"ז - 1957 וסעיף 30 לחוק הגנת השכר תשי"ח - 1958.

10.       מרחב טענה כי אין יריבות בין הצדדים שכן מעולם לא היתה מעבידתו של המערער ואף אין היא במעמד של "חליף" של מעבידו של המערער (חרסה). כן טענה מרחב כי החובה להשלים הפרשות לקרן נתיב חלה על המעביד האחרון (חרסה) ולא עליה. כמו כן טענה מרחב כי תביעת המערער התיישנה וכי המערער ויתר על זכויותיו עם פיטוריו מן העבודה בשנת 1985 ועל רקע נסיבות הפיטורים (חשד לגניבה). כמו כן טענה מרחב כי המערער קיבל פיצויי פיטורים כך שתביעתו למרכיב של פיצויים בקרן הפנסיה אינה אלא תביעת כפל.

11.       במהלך הדיון בבית הדין האזורי שינה המערער את גירסתו וטען כי התקופה עבורה לא הפרישה חרסה כספים לקרן נתיב היא משנת 1971 עד 1985 ולא, כפי שתבע בתביעה המקורית, משנת 1957 ועד 1971. טענה זו כנראה נזנחה על ידי המערער ועל כל פנים בית הדין האזורי דחה אותה משום שלא נטענה בכתב התביעה ולא הובאה לגביה ראיה (סעיף 9 (ב) לפסק הדין). גם בערעור לא חזר המערער על טענה זו ואנו נתעלם ממנה.

פסק הדין של בית הדין האזורי