פסק-דין בתיק עע 145/07

השופטת רונית רוזנפלד

1.         המערער, אזרח פולין, עבד במסגרייה שבבעלות המשיב, עד שהופסקה עבודתו בחודש יולי 2002 עם מעצרו במקום העבודה בגין שהייה בלתי חוקית בישראל, וגירושו מן הארץ בסמוך לאחר מכן.

            בית הדין האזורי בתל אביב (השופטת נטע רות ונציגת הציבור הגב' חנה קפלניקוב; עב 7205/02), קבע כי זכאי המערער בנסיבות הפסקת עבודתו לפיצויי פיטורים. כמו כן פסק לו בית הדין האזורי שכר עבודה עבור החודש האחרון להעסקתו, גמול עבודה בשעות נוספות, פדיון חופשה, פדיון דמי הבראה והוצאות משפט.

2.         בהידרשו למחלוקת שבין הצדדים לעניין משך תקופת עבודתו של המערער בנגריה, קבע בית הדין האזורי, כי תקופת העבודה כפי שהוכחה בפניו היא בת שלוש שנים. על קביעתו זו של בית הדין האזורי נסב, בעיקרו של דבר, הערעור שלפנינו, באשר לטענת המערער הוא הועסק בנגריה מאז חודש דצמבר 94, במשך שמונה שנים חסר מספר חודשים. כפועל יוצא מכך, זכאי המערער לפי טענתו לסכומים גבוהים יותר מאלו שפסק לו בית הדין האזורי.

3.         העובדות הרלבנטיות כפי שהתבררו בפני בית הדין קמא הן כדלקמן:

א.        המשיב העסיק את המערער במסגריה שבבעלותו מבלי שהיה למערער רישיון שהייה ועבודה בישראל. במהלך תקופת עבודתו של המערער לא הופקו עבורו תלושי שכר, ולא שולמו בגינו מיסי ביטוח לאומי.

ב.         שכרו של המערער שולם לו בהתאם לרישום שעות עבודתו.

ג.         עבודתו של המערער נפסקה ביום 14.7.02, עקב מעצרו בגין שהייה בלתי חוקית בישראל. שכר עבודתו עבור ימי העבודה שעבד בהם בחודש יולי 2002 לא שולם לו. המערער גורש מן הארץ ביום 10.8.02 לאחר שביום 8.8.02 נגבתה עדותו המוקדמת.

ד.         בדיון שקוים בבית הדין קמא הגיש המערער כרטיסיות, המתעדות לטענתו את שעות עבודתו בשישה עשר חודשי עבודה (לא רצופים). בית הדין האזורי קיבל את גרסת המערער, שנתמכה בחוות דעת גרפולוגית, לפיה, הרישומים שבכרטיסיות שהוגשו הינם רישומים בכתב ידה של אשת המשיב. בית הדין לא נתן אמון בגרסתו של המשיב כאילו אין לו ולרעייתו כל קשר עם הרישומים שבכרטיסיות. על גבי הכרטיסיות צוין החודש אליו מתייחסת כל אחת מהן. הראשונה שבסדרת הכרטיסיות שהוגשו מתייחסת לחודש יולי 1999.

פסק הדין של בית הדין האזורי

4.         בפסק דינו, נדרש בית הדין האזורי ראשונה למחלוקת שבין הצדדים לעניין תקופת עבודתו של המערער. לטענת המערער הוא התחיל את עבודתו במסגרייה של המשיב עוד בחודש דצמבר 1994, בעוד שלטענת המשיב, המערער הועסק על ידו בסך הכל עשרה חודשים, עד שנפסקה העסקתו בנסיבות כפי שתוארו לעיל. לעניין זה העידו בפני בית הדין קמא הצדדים עצמם כמו גם שני בעלי עסקים שכנים, שעדויותיהם נמסרו במסגרת דיון בבקשת המערער, לעיכוב יציאתו של המשיב מן הארץ.

בהכרעתו בעניין תקופת העבודה של המערער, הסתמך בית הדין קמא, בין השאר, על כרטיסיות העבודה שהגיש המערער,  כמו גם על עדותו של העד ניסים חלפון שנשמעה  בפני רשמת בית הדין בחודש אוקטובר 2002. חלפון העיד כי  הוא עובד במקום העסק שלו מזה שלוש וחצי שנים, וכשהגיע לאזור בשעתו, המערער כבר עבד אצל המשיב.

בהתייחסו לעדות המשיב, לפיה, בתקופות בהן שהה בחו"ל  נהג להפקיד בידי המערער את מפתחות העסק,  קבע בית הדין קמא, כי מצב דברים זה מעיד על האמון שרחש המשיב למערער.

על סמך כל אלה דחה בית הדין מכל וכל את גרסת המשיב, כאילו העסיק את המערער במשך עשרה חודשים בלבד. עדותו של המשיב, לא הייתה מהימנה על בית הדין בסוגיה זו כמו גם באחרות.

בית הדין האזורי הוסיף וקבע בפסק דינו כי התובע, הנושא בנטל השכנוע ביחס לתקופת עבודתו המדויקת, לא השכיל להביא בפניו ראיות מספיקות המלמדות כי משך עבודתו אכן השתרע על פני התקופה שמחודש דצמבר 1994 ועד להפסקת עבודתו ב-14.7.02. לפיכך, משהשתכנע כי תקופת עבודתו של המערער הייתה ארוכה מ-10 חודשים וארוכה דיה על מנת לאפשר יצירתם של יחסי אמון בין הצדדים, ושעה שמהכרטיסיות שהציג המערער עלה כי הוא הועסק לפחות מחודש יולי 1999, קבע בית הדין כי  תחילתה של תקופת העסקתו של המערער הייתה בחודש יולי 1999.

5.         בפסק דינו עמד בית הדין האזורי על תכליתו של חוק פיצויי פיטורים התשכ"ג- 1963, ולאורה של תכלית זו קבע כי  זכאי המערער לפיצויי פיטורים. בית הדין פסק למערער פיצויי פיטורים בהתאם לתקופת עבודתו, אותה כאמור העמיד על שלוש שנים. בהתאמה לקביעתו בדבר תקופת העבודה פסק למערער פדיון חופשה בגין שלוש שנים.

6.         בית הדין הוסיף ופסק למערער  הפרשים בגין גמול עבודה בשעות נוספות, באשר הוכח לפניו כי עבור השעות הנוספות שעבד המערער, שילם לו המשיב גמול בשיעור של 125% בלבד. על כך פסק בית הדין קמא למערער הפרשים, בהתייחס לשעות עבודה בעבורן היה זכאי המערער לגמול גבוה יותר. גמול זה נפסק למערער על יסוד הרישומים בכרטיסיות העבודה שהוגשו.

תביעתו של המערער להפרשים בגין גמול עבודה בשעות נוספות, בהתייחס לחודשים שלגביהם לא הוצגו רישומים של שעות עבודה, נדחתה, באשר לפי קביעת בית הדין קמא לא הוכחה מסגרת קבועה של שעות העסקה שהייתה מאפשרת פסיקת גמול כזה. בית הדין פסק עוד למערער שכר עבודה בגין עבודתו בחודש יולי 2002 וכן  פדיון דמי הבראה בגין שנתיים אחרונות להעסקה (לפי וותק של שלוש שנות עבודה). התביעה לדמי חגים נדחתה.

עיקרי טענות המערער