פסק-דין בתיק עע 1417/04

השופט עמירם רבינוביץ

1.         המשיב, איש מחשבים בהכשרתו, עבד בחברת ב.ק תוכנה ותקשורת בע"מ (להלן - החברה) החל מיום 1.9.1996 ועד ליום 15.10.1998, מועד בו הסתיימו יחסי העבודה עקב התפטרותו של המשיב מהחברה.

            המערער ורעייתו הם בעלי המניות בחברה. בתקופה הרלוונטית שימש המערער גם כמנהל החברה.

2.         תנאי עבודתו של המשיב עוגנו בחוזה עבודה שנחתם בינו לבין החברה ביום 26.8.1996 (להלן - חוזה העבודה). בסעיף 3 לחוזה העבודה התחייבה החברה, בין השאר, לבטח את המערער בביטוח מנהלים ובקרן השתלמות.

3.         אין חולק, כי בסביבות חודש אוגוסט 1998 נקלעה החברה לקשיים כלכליים. לאור קשיים אלה, החליט המערער למכור את החברה לחברה אחרת (PF1 מערכות בע"מ). בהסכם המכירה שנחתם בין המערער והחברה לחברת PF1 מערכות התחייב המערער " להשאיר 'שולחן נקי' מול העובדים". התחייבות זו של המערער " להשאיר שולחן נקי מול העובדים" אף מצאה ביטויה במכתב ששלח המערער למשיב ביום 25.8.1998, בו נכתבו הדברים הבאים :

            " כפי ששוחחנו לפני מספר ימים, פעילות חברתנו עוברת לחברת PF1 מערכות בע"מ מקבוצת פילת טכנולוגיות... במסגרת ההעברה אנו מתחייבים כלפיך לשמור על 'שולחן נקי' מבחינת כל התשלומים המגיעים לך, הן לקרנות ההשתלמות והן לביטוחי המנהלים וכן תערך התחייבות לגבי ימי החופשה".

4.         לאחר שנשלח המכתב האמור למשיב החליט זה להתפטר מהחברה. לטענת המשיב, לאחר התפטרותו גילה כי כספים שנוכו משכרו לצורך העברה לביטוח מנהלים ולקרן השתלמות לא הועברו על ידי המערער לחברת הביטוח. יובהר, כי החברה לא העבירה לביטוח המנהלים ולקרן ההשתלמות אף את חלקה היא בתשלומים לטובת המשיב, ולא את חלקו של המשיב עצמו, אף שהכספים עבור חלקו של המשיב נוכו משכרו.

5.         משכך, הגיש המשיב תביעה כנגד המערער לבית משפט שלום בפתח תקווה (תיק א' 2168/99), במסגרתה טען, כי המערער לא העביר לביטוח המנהלים את הניכויים המתחייבים החל מחודש נובמבר 1997. עוד טען המשיב, כי על המערער לשלם לו פיצויי פיטורים, חוב בגין אי העברת הפרשות לקרן השתלמות, פדיון ימי חופשה, דמי הבראה והחזר הוצאות חנייה. יובהר, כי תביעתו של המשיב לא כוונה כנגד החברה - מעבידתו, אלא כנגד המערער בלבד. עילת התביעה נוסחה בכתב התביעה באופן הבא:

            " הנתבע חייב לשלם כל הנ"ל לתובע הן עקב ערבותו האישית והתחייבותו כלפי התובע, הן כלפי מעשי גזל ותרמית שעשה, והן עקב התנהגות רשלנית ושלא בתום לב כלפי התובע" (סעיף 24 לכתב התביעה).

6.         בית משפט השלום בפתח תקווה החליט כי הוא נעדר סמכות עניינית לדון בתביעתו של המשיב, המצויה בסמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה. אשר על כן, הורה בית משפט השלום בפתח תקווה על העברת התביעה לבית הדין האזורי לעבודה.

7.         בבית הדין האזורי בתל אביב (עב 913474/99 ; השופטת מיכל לויט ונציגי הציבור גזית ודואק), אליו הועברה כאמור התביעה, לא הייתה מחלוקת של ממש באשר לגובה הסכומים שנתבעו על ידי המשיב. המחלוקות שניטשו בין הצדדים נגעו לזכאותו של המשיב לתשלום פיצויי פיטורים ולשאלה, האם יש מקום לחייב את המערער בתשלום הסכומים שנתבעו על ידי המשיב. במאמר מוסגר יצוין, כי במהלך הדיון בבית האזורי ניתן צו פירוק כנגד החברה.

8.         בפסק דינו קבע בית הדין האזורי, כי בשל העובדה שהתפטרותו של המשיב נבעה משינוי הבעלות בחברה, זכאי הוא לתשלום פיצויי פיטורים מכוח ההוראה הקבועה בסעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג-1963. עוד קבע בית הדין האזורי, כי אין מקום לחייב את המערער באופן אישי לשאת בחיובים שיוטלו על החברה. יחד עם זה, מצא בית הדין האזורי להרים את מסך ההתאגדות. מסקנה זו נומקה במילים הבאות :

            " אין כל ספק כי החברה, שהיא חברה משפחתית, בניהולו היחיד של הנתבע, נהגה כלפי התובע שלא כדין, הן בניכוי חלק הגמל משכרו משך חודשים רבים, אי העברת הכספים לתכנית ביטוח המנהלים והעברתם, שלא כדין, לכיסה ההולך ומתרוקן של החברה. הנתבע, כמנהלה היחיד של החברה, לא יידע את התובע על הנעשה משך כל שנת עבודתו האחרונה של התובע ואם לא די בכך, בחר הנתבע, בשם החברה, למשוך ולפדות לטובת החברה את כספי הפיצויים שהגיעו לתובע, הן על פי חוק ועל פי חוזה ההעסקה".

9.         על פסיקת בית הדין האזורי, במסגרתה חויב המערער לשאת בחובות המוטלים על החברה, הוגש הערעור בפנינו. עיקר טענותיו של המערער התמצה באלה:  לא היה מקום להרים את מסך ההתאגדות, שכן עילת הרמת המסך לא נטענה בכתבי הטענות שהגיש המשיב ; העילה עליה סמך המשיב ידיו - התחייבות אישית של המערער לשאת בחיובי החברה - נדחתה מפורשות על ידי בית הדין האזורי ; אף לגופו של עניין לא מתקיימות במקרה הנוכחי נסיבות המצדיקות הרמת מסך ההתאגדות ; על המשיב לתבוע את הכספים המגיעים לו על ידי הגשת תביעת חוב למפרק החברה.

10.       המשיב מצידו טען, כי אין מקום להתערב בפסק דינו של בית הדין האזורי, וכי המערער התחייב אישית כלפי המשיב שהתחייבויות החברה יקויימו. הוסיף וטען המשיב, כי יש לחייב את המערער אף מכוח עילות הגזל והרשלנות שבפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן - פקודת הנזיקין) ומכוח דוקטרינת הרמת המסך.

11.       להשלמת התמונה, יצויין כי לאחר שנשמע הערעור הודיעונו באי כוח הצדדים כי בעקבות תביעת חוב שהגיש המשיב למנהל המיוחד של החברה, החליט המוסד לביטוח לאומי לשלם למשיב את הסכומים הבאים : 4,617 ש"ח בגין פידיון חופשה שנתית ודמי הבראה ו- 19,838 ש"ח בגין פיצויי פיטורים. מששולמו רכיבים אלה על ידי המוסד לביטוח לאומי, הסכומים שנותרו שנויים במחלוקת בין הצדדים הם : 14,321 ש"ח המהווים, לטענת המשיב, פיצוי בגין אי הפרשה לביטוח מנהלים ו - 2,309 ש"ח המהווים, לטענת המשיב,  פיצוי בגין אי הפרשה לקרן ההשתלמות.

12.       להכרעתנו עומדת השאלה, האם במקרה שלפנינו היה מקום להרים את מסך ההתאגדות. סבורים אנו, כי התשובה לשאלה זו שלילית היא. בפסיקת דין זו נתנו דעתנו לנתונים הבאים :

א.        בכתב התביעה שהוגש לבית המשפט השלום לא טען המשיב כי יש להרים את מסך ההתאגדות ולחייב את המערער בחובות החברה.

ב.         עילת התביעה עליה סמך המשיב ידיו הייתה התחייבות אישית שנטל על עצמו המערער לשאת בחיוביה של החברה. לחלופין נטען, כי המערער חב בשל מעשי תרמית וגזל שביצע.