פסק-דין בתיק עע 1352/04

השופט שמואל צור

1.         המערער הועסק כפקיד מודיעין בבית החולים נהריה שבבעלות המשיבה. המערער  החל שרותו במדינה ב-1988 ופוטר מעבודתו לאחר 14.5 שנות שירות. פיטוריו של המערער נעשו עוד בשלהי שנת 2002 אך הם נכנסו לתוקף ביום 3.8.03.

2.         בבית הדין האזורי בחיפה הגיש המערער תביעה לביטול פיטוריו. לטענתו, פיטוריו היו תוצאה של התנכלות גורמים בבית החולים אשר נגדם הגיש תלונות על מינהל לא תקין. לטענתו, לא ניתן היה לפטרו פיטורים מנהליים אלא היה על המדינה להעמידו בפני בית דין למשמעת. עוד טען המערער בבית הדין האזורי כי פרוטוקול השימוע שנערך לו אינו משקף את כל הנאמר באותו מעמד וכי פיטוריו נעשו בלא ששר הבריאות הנוכחי מר נווה נפגש עימו חרף נכונות השר הקודם  מר דהן  לעשות כן. 

3.         בית הדין האזורי (כב' השופט מיכאל שפיצר ונציגי ציבור מר עמוס כרמלי ויוסי הלפרין - תיק ע"ב 3639/03) דחה את התביעה. בית הדין קבע כי אין לו ספק שפיטוריו של המערער נעשו מנימוקים של אי התאמה. בית הדין ציין כי במהלך שנות עבודתו נקלע המערער למחלוקות רבות והוגשו נגדו עשרות תלונות, הן של עובדים והן של אנשים מן החוץ ובמרוצת השנים נערכו עימו בירורים משמעתיים. בית הדין ציין כי אמנם קיימים היבטים משמעתיים בעניינו של המערער, אך הוא קיבל את עמדת נציבות שירות המדינה כי המרכיב הדומיננטי בהתנהגותו של המערער הוא חוסר רצונו להשתלב ולמלא אחר הוראות הממונים עליו וכי מדובר באי התאמה בסיסית לתפקידו כעובד המדינה. בית הדין האזורי התייחס להליכי השימוע שנערכו למערער על ידי מנכ"ל משרד הבריאות (מיום 3.11.02) ולהחלטת שר הבריאות לפטרו  ומצא שלא נפלו בהם פגם.

4.         בערעור חוזר המערער על טענותיו כי פיטוריו נעשו שלא כדין ושלא בתום לב. לטענתו, גורמים בבית החולים התנכלו לו והתלונות נגדו לא היו מבוססות ולא הוכחו. לטענתו, הוא מילא את תפקידו באמונה וכראוי ופיטוריו נעשו בשל תלונות שהגיש הוא עצמו נגד הממונים עליו בקשר למעשים לא כשרים.

            המשיבה טוענת כי מדובר בעובד בעייתי, אשר לגביו הצטברו תלונות רבות, הן מצד עובדים והן מצד גורמים חיצוניים. לטענת המדינה הצורך לפטר את המערער נוצר לאחר שלא נמצא לו תפקיד מתאים בו יוכל להשתלב. לטענת המדינה הפיטורים נעשו כדין, על ידי הגורמים המוסמכים ולאחר שהתקיימו כל התנאים המוקדמים הדרושים לפיטורים.

5.         לאחר ששמענו את טענות הצדדים בערעור, ביקשנו לברר מהן הזכויות המגיעות למערער בעקבות פיטוריו. מהודעה שנמסרה לנו מאת המדינה עולה כי, לפי החוק, המערער זכאי לפנסיה עבור שנות שירותו בשיעור של 29.33% ובשל גילו הצעיר (יחסית) הוא זכאי גם למענק לפי סעיף 22 לחוק שירות המדינה (גמלאות). נמסר לנו כי, לפי הכללים, המערער אינו זכאי לתנאי פרישה מועדפים במסגרת של "עידוד פרישה".

6.         לאחר שנתנו דעתנו לטענות הצדדים, לפסק דינו של בית הדין האזורי ולמכלול החומר שהוצג בפנינו, אנו מחליטים לדחות את הערעור, מנימוקו של בית הדין האזורי, לפי תקנה 108(ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין) תשנ"ב  - 1991. מבלי לגרוע מן האמור בפסק דינו של בית הדין האזורי, נוסיף להלן מספר הערות משלנו.

7.         המערער היה עובד מדינה ושירת בתפקידים שונים בבית החולים בנהריה. האחריות לניהול ענייני העובדים מסורה, בדרך הטבע, לגורמים המוסמכים המופקדים על כך והם - הנהלת בית החולים, משרד הבריאות ונציבות שרות המדינה. גורמים אלה מצאו את המערער כבלתי מתאים להמשיך לשרת ובעיקרו של דבר החלטה זו היא בתחום אחריותם וסמכותם. מתפקידו של בית הדין לבחון אם ההחלטה להפסיק את שרותו של המערער התקבלה כדין, בהתאם להוראות החוק והנוהלים המחייבים. אין זה מתפקידו של בית הדין לתת דעתו לשאלת התאמת המערער לתפקידו או להצדקת ההחלטה - לעיצומה - להביא לפיטוריו.

8.         נגד המערער הצטברו תלונות למכביר בנוגע לתיפקודו. דוגמאות לתלונות אלה הוצגו בפנינו מתוך חומר הראיות שהיה בפני בית הדין האזורי
(נספחים א' 1 - א' 28 לסיכומי המדינה). עיון ב"תיק" זה מעלה שהיו ליקויים חמורים בתיפקודו ובהתנהגותו של  המערער. אין אנו מוצאים צורך לעמוד על פרטי התלונות ודי אם נאמר כי עולה מהן שהמערער לא ביצע את תפקידו בצורה נאותה, התייחס אל הפונים אליו בזלזול ובחוסר שיתוף פעולה מובהק, לא נענה כראוי לפניות אליו לבצע את תפקידיו, העלה כלפי הממונים עליו טענות כרימון ובכלל התנהג שלא כהלכה ושלא כפי שמצופה מעובד מדינה. לא למותר לציין כי התלונות שהוגשו נגד המערער היו של חבריו עובדי בית החולים ושל באי בית החולים כאחד. עוד ראוי לציין כי התקיימו עם המערער שיחות בירור, בין השאר עם ועד העובדים, ואלה - כמסתבר - לא הניבו תוצאות. על רקע כל החומר שהיה לנגד עיני בית הדין האזורי ובפנינו, אין להתפלא על החלטת הגורמים המוסמכים להביא לפיטוריו של המערער מן השרות.

9.         פיטוריו של עובד מדינה בשל אי התאמתו לתפקיד אפשרית והסמכות לכך נתונה לשר הממונה מכח סימן 15 לדבר המלך במועצתו. במקרים רבים סמכות זו הואצלה - כמו כאן - למנהל הכללי של המשרד (משרד הבריאות). בנוסף, קיימות הוראות מיוחדות בתקש"יר הנוגעות לעניין (סעיפים 82.230 - 82.231). פיטורים אלה ידועים בשם "פיטורים מינהליים". בצידם של הפיטורים המינהליים קיימים "פיטורים משמעתיים" שהעילה להם היא קיומה של עבירת משמעת והסמכות לנקוט אותם נתונה לבית הדין למשמעת לפי חוק שירות המדינה (משמעת), תשכ"ג - 1963 (להלן - חוק המשמעת).

10.       שאלת היחס בין פיטורים מינהליים לבין פיטורי משמעת אינה פשוטה כלל ועיקר. ייתכנו מצבים בהם מעשה מסוים מהווה עבירת משמעת ובה בעת הוא עצמו משקף גם אי התאמה של העובד לשרות המצדיק פיטורים מינהליים. לגבי מצב שכזה קיימת לנו הוראה מיוחדת בסעיף 68 לחוק המשמעת בזו הלשון:

" אין פיטורין על עבירה אלא על פי פסק דין

68. עובד המדינה לא יפוטר בגלל עבירת משמעת אלא על פי פסק-דין של בית הדין; הוראה זו לא תחול על פיטורים בתקופת הנסיון הנהוגה לגבי המשרה הנדונה ועל פיטורים מחמת הרשעה בעבירה שיש עמה קלון, ופיטורים בשתי נסיבות אלה לא ייראו כאמצעי משמעת לענין סעיף 62."

במקרה  בו מעשה מסוים מגלם בחובו הן עבירת משמעת והן נסיבות המצביעות על אי התאמה, מורה לנו סעיף 68 לחוק המשמעת כי אין לנקוט הליך של פיטורים מינהליים אלא יש למצות עם העובד את הדין המשמעתי. אולם מקום בו, בצידה של עבירת המשמעת, קיימות נסיבות מינהליות שאינן עבירות משמעת המצדיקות פיטורים, אין לעובד חסינות מפני פיטורים מינהליים רק בשל כך שקיימת אפשרות לנקוט נגדו הליכים משמעתיים בשל עבירת המשמעת. כך, למשל, עובד שיש נגדו תלונה על התנהגות שאינה הולמת (עבירת משמעת לפי סעיף 17(3) - לחוק המשמעת) אינו חסין מפיטורים מינהליים בשל ביטול משרתו, או בשל אי התאמתו לתפקידו מסיבות אחרות שאינן קשורות לעבירת המשמעת (דב"ע ל"ז 93-3 מדינת ישראל - יאול חנוכי, פד"ע ט', 14, 21 ג'). בקשר לכך אומר בית הדין הארצי בפרשת חנוכי:

"אשר יקבע במקרה זה הוא, מה הייתה למעשה הסיבה לפיטורים: הבאו הפיטורים בשל עבירת משמעת, ...או שהם באו למעשה, באמת ובתום לב, בשל כך שהעובד אינו מתאים לעבודתו ואותה אי התאמה אינה מוצאת את ביטוייה בעבירות המשמעת".

(שם בע"מ 21 ה')

11.       בענייננו, היו נגד המערער שורה ארוכה של תלונות הנוגעות לתיפקודו. תלונות אלה גיבשו, לדעת הממונים עליו, דעה חד משמעית של חוסר התאמה לשרות. עניין זה נדון על ידי הממונה על המשמעת בנציבות שירות המדינה אשר מצא כי -

"אמנם חלק מהתלונות כנגד העובד (הוא המערער - ש.צ.) הינן ענין משמעתי שמן הראוי שבית הדין  (הכוונה לבית הדין למשמעת - ש.צ.) ידון בהם, ברם לדעתי המרכיב הדומיננטי בהתנהגות העובד הינה אי התאמתו לתפקידו כעובד המדינה, או השתלבותו בנורמות המצופים (צ"ל - המצופות) ממנו, ואי רצונו להשתלב ולמלא אחר הוראות הממונים עליו, ומדובר באי התאמה בסיסית לתפקידו כעובד מדינה..."