פסק-דין בתיק עע 1350/04

השופטת ורדה וירט - ליבנה

1.         הערעור שבפנינו נסוב על פסק דינו של בית הדין האזורי בירושלים (השופט אייל אברהמי ונציגי הציבור מר אריה שפירא וגב' יהודית רקנטי; עב 2175/02). אשר דחה את התביעה כנגד המעביד על הסף מחמת התיישנות היות וחלפו למעלה משבע שנים ממועד הפרישה ועד למועד הגשת התביעה.

הרקע

2.         המערער עבד ברציפות כמורה אצל המשיבה (להלן:" המעסיקה")-  משנת 1968 עד שהמערער פרש לפנסיה בתחילת שנת 1994 . במהלך תקופת עבודתו הונפקו למערער תלושי שכר לפיהם  לכאורה, הופרשו לו מידי חודש כספים לקרן פנסיה לאורך כל תקופת עבודתו.

3.         המערער פרש לפנסיה בתחילת שנת 1994 והגיש את התביעה לתיקון גימלה בשנת 2002, כלומר חלפו למעלה מ-7 שנים מיום הפרישה עד ליום הגשת התביעה.

המערער ביקש בכתב תביעתו לחייב את המעסיקה בגין הפרשות, אשר לטענתו, לא הופרשו כדבעי לפני למעלה מ-30 שנה, בסכום של 47,000 ש"ח בגין העבר וסכום נוסף של 72,000 ש"ח בגין הפסד עתידי.

4.        המעסיקה בכתב ההגנה טענה, כי היא מילאה את מלוא חובותיה כלפי המערער ואם יש לו על מי להלין זה רק על קרן הפנסיה בה הוא חבר ואליה הועברו ההפרשות. בעקבות התגובה המערער הגיש תביעה נוספת כנגד "מבטחים" באותו עניין. על מנת לברר האם הסכומים שולמו ל"מבטחים",  המערער היה מעוניין לאחד את התביעות.

5.         המעסיקה הגישה בקשה לסילוק התביעה על הסף מחמת התיישנות. בית הדין האזורי פסק שיש לדחות את התביעה על הסף מחמת התיישנות וחייב את המערער בהוצאות משפט בסך 3,000 ש"ח וזאת מהטעמים הבאים:

א.        בפנסיה צוברת החובה להפריש לקרן קמה מידי חודש בחודשו במהלך תקופת העבודה ומתיישנת 7 שנים לאחר מכן, לכן מי שפרש לפני יותר משבע שנים תביעתו מהמעביד התיישנה.

ב.         בית הדין האזורי דחה את הטענה בדבר התיישנות שלא מדעת המעוגנת בסעיף 8 לחוק ההתיישנות התשי"ח - 1958 (להלן: " חוק ההתיישנות") מהנימוק שאי ידיעת הוראות ההסכם קיבוצי אינה דוחה את מועד תחילת ההתיישנות.

6.         על כן הוגש ערעור שבפנינו. במסגרתו הצדדים העלו שורה של טענות בשאלה מהי תקופת ההתיישנות של תביעה בתחום הפנסיה כנגד מעביד, ובסוגיה זו אף התקבלו בשני הליכים שונים בבית הדין האזורי פסקי דין סותרים. וכן הועלו טענות לגבי התנהלות המעסיקה בבית הדין האזורי.

7.         התיק נקבע להכרעה על פי סיכומים בכתב אולם על מנת לנסות לקדם את המחלוקות בין הצדדים קבעתי תזכורת פשרה ליום 1.6.05. באותה ישיבה טען ב"כ המערער שהפנסיה המשולמת לו מ"מבטחים" נמוכה מהסכום המגיע לו, משום שעת המערער עבר מקרן לעובדי בניין לקרן לעובדי הוראה ו"מבטחים" רכשה את הזכויות, בצבירת הזכויות נפגעו זכויותיו של המערער.

            בא כוח המעסיקה ונציג המעסיקה הסבירו כי הם הפרישו באופן מסודר לאורך כל השנים ומבטחים רכשה את הזכות והכספים הועברו אליה מקרן הביטוח לפועלי בנין והמעבר מקרן פנסיה אחת לקרן פנסיה אחרת נעשה באישור העובד ובחתימתו.

8.         בסופה של הישיבה הוחלט שהתיק ימתין עד לקבלת פסק דין בהליך המשלים בבית הדין האזורי כנגד מבטחים עב 2194/04, וכי תועבר על ידו למבטחים המלצת בית הדין כי מבטחים תבקש לצרף את המעסיקה כצד ג'. אולם ביום 15.7.05 הודיע המערער כי מבטחים אינה מתכוונת לבקש את צירופה של המעסיקה כצד ג' ועל כן הוא מבקש כי ינתן פסק דין בערעור.

הבקשה לצירוף ראייה

9.        ביום 26.3.06 הוגשה בקשה לצירוף ראיה חדשה בערעור (בש"א 284/06) תצהיר משלים של אילנה גולדמן ממבטחים, מוסד לבטוח סוציאלי של עובדים (בניהול מיוחד). התצהיר הוגש לבית הדין האזורי ביום 22.3.06 במסגרת תביעת המערער נגד מבטחים בע"ב 2194/04, בגין הזכויות שקמו למערער מעבודתו אצל המשיבה. ובו נכתב בסעיף 2 כדלקמן:

                        " בגין התובע לא הועברו דמי גמולים לקרן פנסיה של מבטחים משנת 1967 ובכל מועד אחר אלא לאחר שהצטרף לקרן הפנסיה  על פי הסכם 1985 (למעט חודש 9/69 מעבודתו בבית שמש) לאחר מאמצים  אותרו רשימות  המעסיק שזוערו. רצ"ב העתק מרשימות המעסיק קריית נוער ירושלים" לחודשים   1967 / 8-12 , המעידים כי התובע אינו נכלל בהן ולא הועברו בגינו דמי גמולים בגינו לקרן הפנסיה של מבטחים. בהתייחסות לנספח ת/40 בתצהיר התובע - תלושי השכר  של דב שוורץ, הרי שהוא אכן מופיע ברשימת המעסיק בחודשים 9/70, 7/71  ו-7/72. התובע אינו נכלל גם ברשימות אלו. הרשימות מצ"ב  ומסומנות  תצ/16א' - תצ/16ח'."

10.      בבקשה לצירוף ראייה בערעור טען בא כוח המערער, כי המערער סמך על תלושי השכר שהנפיקה לו המעסיקה מהם עולה כי הועברו דמי הגמולים של המערער כדין. לעומת זאת מתצהיר מבטחים עולה כי המעסיקה לא העבירה למבטחים דמי גמולים לתקופה שקדמה לחודש דצמבר 1972, הוא החודש הראשון בו, לגרסת מבטחים, רכשה המשיבה למפרע זכויות המערער.  מידע זה לא היה בידיעת המערער ולא היתה לו אפשרות לדעת עליו, לכן בכוח הראיה החדשה לחרוץ את גורל הערעור.

11.       המעסיקה מאמצת את פסק הדין האזורי מטעמיו. בא כוח המעסיקה התנגד לצירוף ראיה חדשה וטען כי המערער היה יכול לפנות ל"מבטחים" לברר את זכויותיו [לכל המאוחר עת פרש בשנת 2001]. המעסיקה לא צריכה להתמודד היום עם ראיות מלפני שניכר בם, אך היא מוכנה להתייצב להעיד במשפט בין המערער  לבין מבטחים.

12.       לאחר שהצדדים טענו בכתב לגבי הבקשה לצרף ראיה חדשה בשלב הערעור זימנתי אותם לתזכורת נוספת בפני ביום 11.5.06      על מנת לקדם את ההליכים, אך הצדדים לא הצליחו להגיע להסכמה לכן התיק הועבר למותב לצורך כתיבת פסק-דין.