פסק-דין בתיק עע 1344/00

השופטת נילי ארד

פתח דבר

1.      מר טאהר אמין אבו הזיים (להלן: המשיב) עבד כמורה בבית ספר שבבעלות המערערת (להלן גם: המועצה או המועצה המקומית) למעלה מעשרים שנה. המועצה לא שילמה למשיב את שכרו עבור תקופות היעדרות מהעבודה בהן נבצר ממנו להגיע לבית לספר מחמת סגר שהוטל על השטחים.

פסיקתו של בית הדין האזורי, לפיה התקבלו תביעותיו של המשיב לתשלום שכר בתקופות הסגר היא מושא הערעורים שלפנינו.

במהלך מגעים לפשרה שנעשו בבית דין זה הוברר כי בפרשה זו תלויים ועומדים הליכים נוספים, לרבות תובענה בנוגע לפיטוריו של המשיב מעבודתו בבית הספר ותשלום פיצויי פיטורים. משהודיעונו הצדדים כי לא עלה בידם ליישב את הסכסוך כולו בדרכי שלום נדרשנו להכרעה בערעורים לגופו של עניין.  

לאור עניינם המשותף של הערעורים, ובהסכמת הצדדים, יינתן פסק הדין בשלושת הערעורים במאוחד, לאחר שנעשה השינוי המתחייב במותב בית הדין.

רקע עובדתי וההליכים בבית הדין האזורי

2.      המשיב מתגורר בכפר אלסילה אלחארתיה הסמוך לג'נין ולימד אנגלית בבית הספר במועצה המקומית ערערה (להלן: בית הספר) מאז ספטמבר 1976 ועד ספטמבר 2001, למעט שנה אחת בה לימד בבית ספר באום-אל-פחם. העסקתו כמורה בבית הספר וכניסתו לישראל באופן סדיר נעשתה באמצעות סניף שירות התעסוקה בחדרה והוסדרה לפי היתר כניסה כללי, כל עוד היה בתוקף.

3.      בחודש פברואר 1996 בוטל ההיתר הכללי לכניסת תושבי השטחים למדינת ישראל. כתוצאה מכך החלה המועצה להסדיר את כניסת המשיב לתחומי ישראל באמצעות סניף שירות התעסוקה ובאמצעות המינהל האזרחי בג'נין. למשיב הונפק כרטיס מגנטי, בתוקף עד ליום 31.12.1996, באמצעותו יכול היה להוסיף וללמד בבית הספר. אולם, לפי שהבהיר קצין הקישור במינהל האזרחי למשיב, כניסתו לתחום ישראל הייתה מותנית בבקשת המעסיק, היא המועצה, לאישור מיוחד. משזה לא התבקש לא קיבל המשיב את ההיתר, ובשל כך נבצר ממנו להגיע לעבודתו בבית הספר. המשיב פנה מספר פעמים לפקידים במועצה והוסיף ופנה באופן אישי למר מוסטפא ג'מאל, ראש המועצה המקומית ערערה (להלן: ראש המועצה), בבקשה להסדיר עבורו היתר כניסה לישראל כדי שיוכל להמשיך בעבודת ההוראה. לטענתו לא עשתה המועצה דבר בעניינו, ובד בבד החלה להעסיק תחתיו שני מורים להוראת אנגלית בבית הספר.

4.      בית הדין האזורי בחיפה (סגן השופט הראשי שמואל גוטמכר ונציג ציבור מר נסים מידן; עב 300008/97) נעתר לבקשתו של המשיב, וביום 1.9.1996 הוציא צו מניעה זמני האוסר על המועצה לפטר את המשיב עד להכרעה בתביעה העיקרית שהגיש. בהתאם, פעלה המועצה להוצאת רשיון כניסה למשיב לתחומי ישראל, בתוקף מיום 8.12.1996 ועד יולי 1997, ובהמשך מיום 21.9.1997 ועד ליום 1.12.1997. לפי רשיון כניסה זה התייצב המשיב לעבודתו והמשיך להורות בבית הספר.           

5.      בחודש ספטמבר 1997 הושהתה פתיחת שנת הלימודים בבית הספר מפאת שביתות מורים שנבעו ממצבה הכספי הקשה של המועצה. באותה תקופה הוטל, פעם נוספת, סגר על האזור בו מתגורר המשיב. על רקע אירועים אלה ובהעדר פעולה מצד המועצה עמד המשיב פעם נוספת בפני שוקת שבורה, כשאין ביכולתו להמשיך בעבודת ההוראה בבית הספר. בקשת בזיון שהגיש לבית הדין האזורי התקבלה, ובמסגרתה קבע השופט גוטמכר כי אם יופר הצו הזמני שניתן ישלמו המועצה וראש המועצה למשיב 5,000 ש"ח בשבוע.

6.      קשייה הכספיים של המועצה הלכו והחמירו. משהפסיקה המועצה להעביר לשירות התעסוקה את התשלומים הנדרשים להעסקתו של המשיב לא הונפק לו רשיון כניסה לישראל גם מטעם זה.

בחודש יולי 1998 פוזרה המועצה, ותחתיה מונתה ועדה קרואה בראשותו של מר ציון הדר (להלן: מר הדר). המשיב פנה למר הדר בדרישה כי יפעל לחידוש רשיון הכניסה שלו לישראל. משלא נענה, חזר והגיש לבית הדין האזורי בקשת בזיון. בדיון שנועד ביום 16.8.1998 התחייב מר הדר לשלם לשירות התעסוקה את הסכומים הנדרשים לחידוש רשיון הכניסה של המשיב. ואכן, משבוצע התשלום כנדרש קיבל המשיב ביום 5.11.1998 אישור כניסה לישראל, בתוקף עד ליום 4.2.1999. מצויד ברשיון זה חזר לעבוד בבית הספר ביום 10.11.1998.

פסק הדין בתביעה הראשונה

7.         בית הדין קיבל את תביעתו העיקרית של המשיב לתשלום יתרת חוב שכר עבודה לחודשים מרץ-אוגוסט 1996 (להלן: התקופה הראשונה) וחייב את המועצה לשלם למשיב הפרשי שכר בגין החודשים מרץ-אוגוסט 1996 בסך 23,410 ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.9.1996. את החלטתו שלא לחייב את המועצה בתשלום פיצויי הלנת שכר נימק בית הדין כך: אכן, המועצה "לא גילתה חובה כפולה ומוגברת יותר בהשגת אישור כניסה ורשיון לישראל עבור התובע, אך היא לא ישבה בחיבוק ידיים אלא הפעילה מאמצים רגילים שלדעתה בכנות ובתום לב די היה בכך כדי להניח את דעתו של התובע...". התביעה כנגד ראש המועצה נדחתה, "בהעדר יחסי עובד ומעביד" (להלן: פסק הדין הראשון).

8.  המועצה הגישה ערעור על עצם חיובה בתשלום שכרו של המשיב בתקופה הראשונה ועל שיעורו. המשיב מצידו הגיש ערעור על הפחתת פיצויי הלנת שכר והעמדתם על הצמדה וריבית בלבד.         

פסק הדין בתביעה השניה

9.      המשיב חזר והגיש תביעה לתשלום שכרו עבור החודשים נובמבר 1996 וינואר-אוקטובר 1998 (להלן: התקופה השניה) ופיצויים בגין הלנת שכר. בית הדין האזורי בחיפה (סגנית השופט הראשי איטה קציר ונציגי ציבור גב' שרה דורון ומר מרדכי הייטנר; עב 6144/98) קיבל את התביעה וחייב את המועצה לשלם למשיב סך של 3,202 ש"ח שכר עבודתו בחודש נובמבר 1996 ועבור החודשים ינואר-אוקטובר 1998 שכר עבודה בגובה 4,440 ש"ח לחודש בתוספת הפרשי הצמדה וריבית. התביעה לתשלום פיצויי הלנת שכר נדחתה "לאור העובדה, כי היתה מחלוקת כנה ואמיתית בין הצדדים" (להלן: פסק הדין השני).

ההליכים בבית דין זה

10.  בדיון מוקדם בערעורים על פסק הדין הראשון הוברר, כי מאז חודש אוקטובר 2000 נבצר מהמשיב להגיע לעבודתו בבית הספר מחמת סגר שהוטל פעם נוספת על אזור מגוריו. בהחלטה מיום 22.7.2001 ביטל בית הדין האזורי בחיפה (בש"א 2067/01 בתיק עב 2410/01) הודעת הפיטורים ששלחה המועצה למשיב והורה למועצה להזמינו לשימוע. לאחר שהתקיים הליך השימוע נכנסו פיטוריו של המשיב לתוקף ביום 1.9.2001. נכון למועד כתיבת פסק דין זה טרם הסתיים הדיון בבית הדין האזורי בחיפה בתביעת המשיב בגין פיטוריו. לשם המשך הדיון בערעור ובהליך ובמגמה להגיע לסיום כלל המחלוקות ביניהם התבקשו הצדדים לפנות לשירות התעסוקה ולרשויות המינהל האזרחי, לשם המצאת הפרטים הרלבנטיים לעניין. באותה עת טרם הסתיים הדיון בבית הדין האזורי בתביעתו השנייה של המשיב נגד המועצה. לאחר שהמועצה דחתה הצעת פשרה לסיום הסכסוך כולו נשמע ערעורה על פסק הדין השני, ולאחריו הוסיפו הצדדים והגישו סיכומיהם בכתב.

יוער, כי למרות שהוחלט על צירוף המדינה כמשיבה לערעור הראשון לא הוגש טיעון מטעמה.

דיון והכרעה

11.  הסגר המוטל מעת לעת על כניסתם לישראל של עובדים המתגוררים בשטחים גרם להיעדרותם של אותם עובדים מעבודתם, לעיתים לתקופות ממושכות. כתוצאה מכך נדרשו בתי הדין האזוריים ובית דין זה לסוגיות הנוגעות לפיטוריהם של העובדים, הוצאתם לחופשה ללא תשלום, זכאותם לפיצויי פיטורים ולשכר עבודה בתקופות ההיעדרות, ולזכויות אחרות הנובעות מקיום יחסי עבודה והפסקתם.