פסק-דין בתיק עע 132/05

השופט יגאל פליטמן

1.         לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בתל אביב (השופטת ורדה סמט ונציג הציבור מר משה שמר עב 7053/01), בו נדחתה תביעת המערער לביטול הסכם פרישתו מהמשיבה מיום 5.12.00 (להלן - הסכם פרישה) "מחמת עושק ו/או אילוץ ו/או חוסר תום לב; ובנוסף לחילופין להצהיר, כי התובע נבחר לפרישה בשל גילו בניגוד לחוק שוויון הזדמנויות בעבודה".

2.         לאחר עיון בכל חומר התיק ובחינת טענות הצדדים לא מצאנו מקום להתערב בפסק דינו של בית הדין קמא, הראוי להתאשר מטעמיו על פי תקנה 108(ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991.

3.         מעבר לזאת מצאנו מקום להוסיף את ההערות הבאות:

א.        לא יכולה להיות מחלוקת שהסכם הפרישה, כמסדיר תנאי פרישת המערער, רחוק מלהיות הסכם מקפח נוכח ההטבות להן זכה המערער מכוחו.

ב.         אין ספק, כי החתימה על הסכם הפרישה הייתה מאורע  בחיי עבודת המערער שגרם לו לדחק נפשי בלתי רגיל, עם זאת לא היה בכך כדי ליטול ממנו את כושר הרציה, הרצון החופשי וגמירות הדעת בחתימה על הסכם הפרישה.

ג.         טענת המערער להעדר רציה וגמירות דעת מצידו נוכח מצבו הנפשי בעת החתימה על הסכם הפרישה ביום 5.12.00 - לא הוכחה. גירסתו העובדתית  לקורותיו באותו יום - לא התקבלה על דעת בית הדין האזורי אשר שמע העדים והתרשם מעדותם. אותה גירסה נעדרת תימוכין במסמכים הרפואיים מהימים שלאחר האירוע. פנייתו הראשונה של המערער לקבלת טיפול רפואי לאחר אותו המקרה שתואר על ידו כמחייב טיפול רפואי על אתר, לא היתה על פי עדותו שלו אלא כעבור שבוע - שבועיים ימים לאחר האירוע, כאשר בימים הסמוכים שלאחריו הוא המשיך לעבוד כרגיל (עמ' 8 לפרוטוקול).

ד.         העובדה, כי אגב הדיון בערעור נודע לנו, כי לפרישת המערער היתה השלכה על מצבו הנפשי, כך שבעקבות אותו מצב הוכר הארוע כתאונה בעבודה  על פי חוות דעת המומחה מטעמו של המערער, ד"ר פניג, אינה מעלה או מורידה לעניינו. באשר לכך נציין רק, כי  שיעור נכותו הנפשית הגיע ל- 20% על פי סעיף 34(ב) למבחני הנכות של הביטוח הלאומי - נכות כזו כשלעצמה לא רק שאינה מעידה על מצב נפשי המונע אפשרות לגיבוש רצון חופשי וגמירות דעת, כי אם היפוכו של דבר - על פי אותו סעיף ניתן להמשיך ולעבוד, באשר כושר העבודה מוגבל באופן בולט אך לא ניכר.

ה.        הסכם הפרישה עליו חתם המערער ביום 5.12.00 לא נולד באותו יום אלא הבשיל בו, לאחר שניתנה לו הסכמת הועד ולאחר שבמשך תקופה ארוכה בת למעלה מחצי שנה ידע המערער מראש על הכוונה לפטרו ועל התנאים המגיעים לו. יתרה מזאת -  גם לאחר חתימתו על הסכם הפרישה נוהל  עם המערער משא ומתן שהניב שיפור נוסף בתנאי הפרישה. במצב דברים זה אין ליצור אבחנה מלאכותית בין התקופה שקדמה לחתימה על הסכם הפרישה, עד הלילה לפני חתימתו, לבין התקופה שהחלה יום לאחר יום החתימה על הסכם הפרישה; אלא יש לראות את פרישת המערער כתהליך אחד רצוף בעל התפתחות טבעית של עליות ומורדות מאז חודש מאי 2000, בו נמסר לו לראשונה כי נמצא מתאים לפרישה מוקדמת, ועד להפסקת עבודתו בספטמבר 2001. בראיה שכזאת של המאורעות לא יכול להיות ספק, כי פרישתו של המערער הייתה מתוך רצון חופשי וגמירות הדעת.

ו.         המערער היה לעת החתימה על הסכם הפרישה בן 55 שנה. נוכח גילו האמור קשה לקבל את הטענה כי הוא "הופרש" מעבודתו יחד עם מאות עובדים אחרים שפרשו, מחמת גיל מבוגר דווקא ולא מחמת הסיבות הענייניות כפי שקבען בית הדין קמא, דהיינו - ההכרח בפיטורי צמצום וקביעת אמת מידה לפרישה על פי התאמה יחסית של העובדים למערערת בהתחשב גם ביכולת לבצע מיגוון עבודות על פי כישורים והשכלה.

4.         סוף דבר - לאור האמור דין הערעור להידחות.

            בנסיבות המקרה אין מקום לחייב המערער בהוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד למרות שהפסיד בדינו.

ניתן היום, י' באב תשס"ה (15 באוגוסט 2005) בהעדר הצדדים.