פסק-דין בתיק עע 1201/00

השופט שמואל צור:

1.         המערערת, עתונאית במקצועה, הועסקה על ידי המשיבה מס' 1 אשר הפיקה והוציאה לאור מקומון בעיר אילת בשם "ערב חדש". בין הצדדים נערך הסכם מיום 11.12.95 ועל פיו החלה המערערת לעבוד ביום 14.1.96. כחלוף חמישה חודשים חדל המקומון מלהופיע והמערערת פוטרה מעבודתה.

2.         בבית הדין האזורי לעבודה בבאר-שבע הגישה המערערת תביעה נגד המשיבים לפיצוי בשל הפרת חוזה העבודה עימה. לטענתה, חוזה העבודה נערך לתקופה קצובה של חמש וחצי שנים והיא תבעה פיצוי בגובה שכרה הצפוי ליתרת תקופת העבודה בסכום של 860,504 ש"ח נטו. בית הדין האזורי קיבל את התביעה בחלקה. בית הדין קבע שאמנם נערך עם המערערת חוזה לתקופה של חמש וחצי שנים ושהמערערת זכאית לפיצוי על הפרתו על בסיס יתרת השכר עד תום תקופת החוזה. עם זאת קבע בית הדין האזורי כי על המערערת חלה חובת הקטנת הנזק, חובה בה לא עמדה המערערת. לפיכך פסק בית הדין האזורי למערערת סכום של 656,947 ש"ח, שהוא 50% מסכום הנזק (ברוטו) אותו הוכיחה המערערת (עמוד 130 לפסק הדין).

3.         תביעתה של המערערת הוגשה גם נגד המשיב מס' 2 (להלן-עופר), שהוא בעל השליטה במשיבה מס' 1 המעסיקה, בהיותו בעל מניות במשיבה מס' 4 שהיא בעלת המניות במשיבה מס ' 1. התביעה הוגשה גם נגד המשיבות 3 ו-4, שהן חברות בבעלות עופר, מכח עקרון הרמת מסך ההתאגדות.

4.         על פסק הדין של בית הדין האזורי הוגשו ערעור וערעור שכנגד. ערעורה של המערערת נסוב על שלושה עניינים: האחד - החלטת בית הדין האזורי להפחית את הפיצוי בשיעור 50% בשל אי הקטנת הנזק; השני - המנעות בית הדין האזורי מלחייב את עופר באופן אישי והשלישי - המנעות בית הדין האזורי מלהרים את מסך ההתאגדות כלפי המשיבות מס' 3 - 4.

                        הערעור שכנגד שהגישו המשיבים נסוב על פרשנות הסכם העבודה ועל הקביעה כי המערערת זכאית לפיצוי עבור תקופת עבודה ממושכת (כשנתיים וחצי), למרות שעבדה במקומון מספר חודשים בלבד. כמו כן נסב הערעור שכנגד על גובה הפיצוי שנפסק. לטענת המערערים שכנגד אין לבסס את הפיצוי על מלוא משכורתה של המערערת אלא על 1/3 ממנה, הוא שיעור ההפרש בין שכרה של המערערת במקומון לעומת שכרה הקודם.

ההסכם

5.         משנת 1994 עבדה המערערת במקומון "העיר" באילת. בסוף שנת 1995 הוצע למערערת לעבור לעבוד במקומון "ערב חדש", אותו הוציאה לאור המשיבה מס' 1. התקיים משא ומתן בין המערער לבין גב' ארית יקיר, עורכת המקומון ובסופו נערך חוזה עבודה בין המשיבה מס' 1 לבין המערערת. חוזה העבודה הוא מיום 11.12.95 וסעיף 3 שבו קובע לאמור:

"המעסיק (היא המשיבה מס' 1 -ש.צ.) מתחייב להעסיק את העתונאית (היא המערערת - ש.צ.) בעיתונו בתנאים כדלקמן: תוקף הסכם זה הינו לתקופה של 5.5 שנים. בהסכמת שני הצדדים ניתן להאריך את תוקף ההסכם לתקופה נוספת שתיקבע בין הצדדים. באם תחליט העתונאית שלא להמשיך בעבודתה בעתון במהלך תקופת ההסכם,  עליה להודיע על כך למעסיק 30 יום מראש".

טוענים המשיבים שכנגד כי אין לייחס להוראה זו שבחוזה העבודה משמעות של התחייבות "לפרנס" את המערערת פרק זמן של חמש וחצי שנים וכי יש לפרש את ההסכם, על פי תכליתו, כהתחייבות להעסיק את המערערת לתקופת פעילותו של העתון בפועל. לעומתם טוענת המערערת כי יש לפרש את ההסכם על פי לשונו ועל פי כוונת הצדדים, היינו - לאפשר למערערת לעבוד בעתון משך מלוא התקופה הנקובה בהסכם אשר נקבעה בהסכם, בהתחשב במועד הגיעה לגיל פרישה.

6.         בית הדין האזורי קבע כי חוזה העבודה כולל התחייבות של המשיבה להעסיק את המערערת  תקופה של חמש וחצי שנים (עמוד 121 לפסק הדין). דעתי היא כי צדק בית הדין האזורי במסקנתו זו. לדעתי, בהקשר זה אין לייחס משקל לטענתה של המערערת על הקשר שבין תקופת עבודתה לגיל הפרישה שלה. גם אם ביקשה המערערת ליצור לעצמה מקום עבודה עד הגיעה לגיל פרישה, לא ניתן לדלות מן ההסכם כוונה משותפת של שני הצדדים להשגת מטרה זו. עם זאת מדובר בחוזה שלשונו ברורה ובו נקבעה תקופת זמן מוגדרת להעסקת המערערת. גם אם קיימים חוזים הקובעים תקופות זמן קצרות מזה, הרי משעה שנקבע בחוזה בבירור תקופת זמן מסויימת, יש לתת לכך את מלוא התוקף. אכן, ניתן לתמוה כיצד זה קיימת בחוזה הוראה המאפשרת למערערת לסיים את העסקתה לפני תום התקופה בהודעה מוקדמת של 30 יום בעוד אין הוראה מקבילה שכזו בנוגע למשיבה מס' 1. תהא הסיבה לכך אשר תהא, אין בכך בלבד כדי לגרוע מתוקפה של ההוראה בחוזה העבודה לפיה תקופת העבודה המוסכמת והברורה והיא בת חמש וחצי שנים.

בסיס הפיצוי

7.         טוענים המשיבים במסגרת הערעור שכנגד כי הפיצוי שנפסק למערערת מוטעה וכי הבסיס לפסיקת הפיצוי צריך להיות נמוך מזה שנפסק. טענה זו דינה להדחות. בית הדין האזורי קבע את בסיס הפיצוי על פי שכרה המוסכם של המערערת ואין כל יסוד לטענה כי יש להקטין את הבסיס בהתחשב בשכרה במקום עבודתה הקודם.

            הקטנת הנזק

8.         מוסיפים המשיבים וטוענים כי היה על בית הדין האזורי להקטין עוד את הפיצוי שפסק למערערת ולהעמידו על סכום הנמוך מ-50% משכר עבודתה לכל יתרת תקופת ההעסקה על פי חוזה העבודה.

אין חולק כי המשיבה מס' 1 הפרה את חוזה העבודה בכך שחדלה להעסיק את המערערת כחלוף חמישה חודשים בלבד מתחילת עבודתה. הפרה זו של הסכם העבודה גרמה למערערת נזק, עליו היא זכאית לפיצוי. מהו הפיצוי הראוי? בית הדין האזורי קבע כי המערערת זכאית לפיצוי בגובה יתרת תקופת החוזה אך עם זאת, קבע כי חלה על המערערת חובה להקטין את הקטנת הנזק.

                        עקרון הקטנת הנזק מקורו בסעיף 14 (א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה תשל"א-1970). עקרון זה חל גם בתחום יחסי העבודה המבוססים - הם עצמם - על מערכת יחסים חוזית:

"על העובד מוטלת החובה להקטין את נזקו, על ידי נקיטת אמצעים סבירים לחיפוש עבודה אחרת. הכלל שנקבע במשפט הכללי, כפי שהתבטא בסעיף 14 (א) לחוק החוזים (תרופות) מיושם אף במשפט העבודה".  

נד"מ נ"ב 101-3 אבנשפנגר - עוף ירושלים, פד"ע כה' 499, 505).