פסק-דין בתיק עע 1193/04

הנשיא סטיב אדלר

     זהו ערעור, לאחר נטילת רשות, על החלטת בית הדין האזורי בתל אביב (השופטת חנה בן-יוסף; עב 5957/03) בה נקבע, כי על המערערים לכמת את תביעתם ואין הם יכולים להסתפק בתביעה לסעד הצהרתי לפיו התקיימו בין הצדדים יחסי עובד-מעביד.

רקע עובדתי לכאורי וההליך בבית הדין האזורי

[2] מכתבי בי-דין שהגישו הצדדים לבית הדין האזורי (כתב תביעה וכתב הגנה) מצטיירת תמונת הדברים הבאה: המערערים הועסקו כמתורגמנים בשירות המשיבה (להלן: רשות שדות התעופה או הרשות). במסגרת עבודתם סיפקו המערערים שירותי תרגום לבודקים הביטחוניים ולנוסעים בנמל התעופה בן-גוריון. עיקר טענותיה של הרשות הן אלה: המערערים הועסקו על ידה במעמד של עובדים ארעיים, בשתיים עד שלוש משמרות שבועיות בנות שש שעות כל אחת. שכרם של המערערים שולם בהתאם להוראות הסכמים קיבוציים שונים שחלו על הצדדים באותה העת (להלן: ההסכמים הקיבוציים).

    עקב צמצום תקני משרות באגף הבודקים נאלצה הרשות, בחודש מרץ 1998, לנתק את יחסי העבודה עם המערערים, תוך ששולמו להם מלוא הזכויות המגיעות להם עקב פיטוריהם, לרבות פיצויי פיטורים. ממועד פיטוריהם של המערערים ואילך, חברות כוח האדם הן המעסיקות של המערערים לכל דבר ועניין. ההחלטה על מסירת שירותי התרגום בנמל התעופה בן-גוריון לחברות כוח אדם נבעה מתהליכי התייעלות וצמצום תקני משרות. עם זאת, שירותי התרגום המשיכו להינתן לה על ידי המערערים אולם, באמצעות חברת כוח אדם בשם "סיירת י. לבוק בע"מ" (להלן: לבוק). התקשרות הרשות עם חברת לבוק לשם קבלת שירותי תרגום נמשכה עד סוף שנת 2001. במהלך שנת 2002 התבצעה העסקת המערערים באמצעות חברת כוח אדם אחרת - "קירט אבטחה ושמירה בע"מ" (להלן - קירט). 

     נוכח שינויים טכנולוגיים במערך הבידוק הבטחוני בנמל התעופה ובעקבות ירידה בתנועת הנוסעים וצמצום עלויות, הוחלט ברשות על הפסקת ההתקשרות עם חברת קירט החל מחודש מרץ 2002, וממועד זה אין המערערים מועסקים עוד על ידי קירט.

            בשלהי חודש אוגוסט 2003 - שנה וחצי ממועד תום ההתקשרות בין הרשות לקירט - הגישו המערערים תביעתם לבית הדין האזורי. עיקר טענות המערערים בכתב התביעה הן כלהלן: כתוצאה מ"העברתם" מהרשות לעבודה באמצעות חברות כוח האדם לבוק וקירט, נפגע שכרם בעשרות אחוזים והם נותרו " חסרי אונים אל מול נישולם מכל הזכויות שלהם היו זכאים על פי ההסכם הקיבוצי, ואל מול הירידה הדרסטית בשכרם "; יחסי עובד-מעביד בינם לבין רשות שדות התעופה המשיכו להתקיים גם לאחר פיטוריהם מהרשות במרץ 1998. לפיכך ביקשו המערערים, כי בית הדין האזורי יצהיר שבמהלך כל תקופת עבודתם בשדה התעופה - לרבות משך התקופה בה הועסקו באמצעות החברות - שררו בינם לבין הרשות יחסי עובד מעביד וכי במהלך כל התקופה האמורה חלו על הרשות ועל המערערים הוראות ההסכמים הקיבוציים הרלוונטיים.

     בדיון שהתקיים בפני בית הדין האזורי העלה בא-כוח הרשות טענה מקדמית ולפיה, התביעה שהגישו המערערים אינה ראויה להתברר כתביעה לסעד הצהרתי, וכי על המערערים לכמת את תביעתם.

     בית הדין האזורי קיבל עמדה זו ובין היתר, קבע כך:

"התביעה היא בפירוש לסעד כספי, כאשר על התובעים להבהיר מהם הסכומים הנתבעים וזאת משברור כי ההצהרה על יחסי עובד-מעביד היא רק שלב בדרך לבירור המחלוקת שתנבע לאחר מכן מהשאלות המתייחסות לזכויות שהתובעים זכאים להם אם לאו, בהתייחס להסכמים הקיבוציים החלים על הנתבעת.

     אשר על כן, ניתנת ארכה של 90 יום לב"כ התובעים להגיש כתב תביעה מפורט הכולל את הסכומים הנתבעים והנתבעת תגיש תוך 45 יום שאחריהם כתב הגנה מתוקן".

     על החלטה זו הגישו המערערים בקשת רשות ערעור אשר התקבלה (בר"ע 1148/04), ומכאן הערעור שבפנינו.

[3] טענות הצדדים בערעור

[א] טענות המערערים הן, בקליפת אגוז, אלה :

     עובד המועסק במקום עבודה בו חל הסכם קיבוצי, זכאי לסעד הצהרתי בנוגע לתחולת ההסכם עליו; ככל שיגיע בית הדין לכלל מסקנה כי לאחר שהועברו המערערים להיות מועסקים על ידי חברות כוח אדם אין הם באים עוד בגדר "עובדי" רשות שדות התעופה, תידחה תביעתם מבלי שיידרש בית הדין להתייחס לפן הכספי של התביעה. הכרעה ממין זה מייתרת את ההוצאות והעמל הכרוכים בכימות התביעות, ומחזקת את ההיגיון הגלום בפיצול הדיון כך שתחילה תוכרע השאלה העקרונית בדבר קיום יחסי עובד-מעביד בין הצדדים, ורק ככל שתתקבל עמדת המערערים, יעלה הצורך לכמת את תביעותיהם; הדרישה מן המערערים כי יכמתו את תביעתם משולה לדחייתה, מאחר שהם אינם מסוגלים לעשות כן לאור רכיבי השכר השונים בהם מדובר ולאור העובדה שהמידע בנוגע לכלל רכיבי השכר מכוח ההסכם הקיבוצי החל על הצדדים אינו מצוי בידם כי אם בידי הרשות ולה הכלים והיכולת לעשות זאת; כימות התביעה על ידי כל אחד מהמערערים יהיה כרוך בחוות דעת מורכבת של אקטואר, שעלותה גבוהה ושהמערערים שאמצעיהם אינם רבים יתקשו לעמוד בה.

[ב] הרשות מצידה תומכת בהחלטת בית הדין האזורי מטעמיה ומדגישה, כי הסעד הממשי אותו מבקשים לעצמם המערערים הוא סעד כספי. בנסיבות אלה ומקום בו יכולים המערערים לכמת את תביעתם אין לאפשר להם להסתפק בבקשה לסעד הצהרתי.

דיון והכרעה

גדר הערעור

[4] האם בנסיבות המקרה שבפנינו ראוי להותיר את תביעות המערערים כתביעות לסעד הצהרתי או שמא יש לחייבם לכמת את תביעותיהם? זו הסוגיה לה נדרשים אנו בערעור זה.