פסק-דין בתיק עע 1149/04

השופט שמואל צור

1.         המשיב, יליד 1935, היה עובד של המערערת מאז 1.6.1968 ובתפקידו האחרון כיהן כמזכיר מועצת הפועלים באילת. תפקיד מזכיר מועצת הפועלים הוא תפקיד של "נבחר" ובמעמדו זה עמד המשיב לבחירה מחודשת בחודש אפריל 1981. בבחירות אלה לא נבחר המשיב ועל רקע זה נערך עימו הסכם פרישה מיום 28.10.81 (נספח א' לטיעוני המשיב). בהסכם הפרישה נקבע שהמשיב יסיים את עבודתו במועצת פועלי אילת ובמערערת ב-30.12.81. עוד נקבע בהסכם הפרישה כי המשיב יהיה זכאי לפנסיה תקציבית בשיעור 50% ממשכורתו האחרונה (סעיף 4(א) להסכם הפרישה) ולזכויות נוספות שאינן מענייננו.

2.         בנוסף לאמור איפשר הסכם הפרישה למשיב להמשיך ולצבור זכויות לגמלה בקרן הגמלאות (קג"מ) גם לאחר פרישתו. סעיף 5 להסכם הפרישה קבע כי המשיב רשאי להודיע על רצונו להמשיך להפריש ממשכורתו דמי גמולים לקג"מ ובמקרה זה המערערת התחייבה להפריש את חלקו של המוסד לאותה קרן (סעיף 5 להסכם הפרישה). ואומנם כך עשה המשיב (נספח ב' לתביעה). על פי זה, במרוצת השנים שלאחר פרישתו, המשיך המשיב לצבור זכויות בקג"מ מכח הפרשות העובד והמעביד כמקובל.

3.         בחודש אוקטובר 1994 חדלה המערערת להפריש דמי גמולים לקג"מ עבור המשיב, הן את חלקה והן את חלקו. כתוצאה מכך נפסקה צבירת הזכויות של המשיב בקג"מ החל ממועד זה. הפסקה זו נעשתה בעקבות מדיניות חדשה במערערת שגובשה באותה תקופה לפיה אין לאפשר ל"נבחרים" להמשיך ולצבור זכויות לגמלה לאחר פרישתם.

4.         על רקע זה הגיש המשיב תביעה בבית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע. בתביעה זו טען המשיב כי, כתוצאה מהפסקת הפרשת כספי התגמולים לקג"מ, נגרם לו נזק בגובה של  8% גמלה שהם ההפרש בין שיעור הפנסיה שצבר עד אוקטובר 1994 לבין שיעור הפנסיה המירבי לו היה זכאי לפי תקנות הקרן אם היתה המערערת ממשיכה להפריש עבורו כספי תגמולים לאחר אוקטובר 1994 ועד הגיעו לגיל הזכאות לפנסיה (ינואר 2000).

            כמו כן תבע המשיב זכויות נוספות שאינן נוגעות לענייננו.

5.         בבית הדין האזורי (השופט אילן סופר; תיק עב 1322/98) התמקד הדיון בשאלת גובה הנזק שנגרם למשיב כתוצאה מהפסקת הפרשת כספי התגמולים. בית הדין האזורי קיבל נתונים מקג"מ לפיהם, אם היתה המערערת  ממשיכה להפריש כספי תגמולים מאוקטובר 94 ועד ינואר 2001, היה המערער זכאי לפנסיה חודשית של 6,289 ש"ח לעומת סכום של 4,974 ש"ח אשר שולמה לו בפועל החל ממועד פרישתו (מכתב קג"מ מיום  20.11.03; נספח ו' להודעת המערערת שהוגשה לנו). לפי זה, ההפרש בין הסכומים הוא 1,314 ש"ח, כפי שקבע בית הדין האזורי בפסק דינו (סעיף 6). נתונים אלה לא היו שנויים במחלוקת בין הצדדים.

6.         על בסיס נתונים אלה קבע בית הדין האזורי כי הנזק שנגרם למשיב לתקופה שמיום יציאתו לגמלאות (ינואר 2000) ועד סמוך לפני מועד פסק הדין (דצמבר 2003) הוא 70,961 ש"ח ועל המערערים לשאת בסכום זה. כמו כן קבע בית הדין שממועד פסק הדין (ינואר 2004) ואילך, תשלם המערערת למשיב את הפרש הגמלה שנמנעה ממנו כתוצאה מאי תשלום כספי הגמולים בגובה 1,314 ש"ח לחודש.

            גם נתונים אלה אינם שנויים במחלוקת בין הצדדים.

7.         שאלה שעמדה לדיון בבית הדין האזורי - ובה התמקד ערעורה של המערערת בפנינו - היתה האם יש להפחית את סכום הפיצוי שנפסק למשיב בשליש בשל כך שהפיצוי ניתן על מלוא הנזק שנגרם למשיב בעוד שהנזק נגרם בשל אי הפרשת חלק המעסיק (2/3) וחלק המשיב (1/3) כאחד. לטענת המערערת, המשיב לא הפריש את חלקו (1/3) לקרן ובכך הוא "חסך" סכום הפרשות זה ולכן סכום הפיצוי צריך לעמוד על 2/3 בלבד מן הגמלה. בית הדין האזורי דחה טענה זו. בית הדין האזורי קבע שהאחריות להפרשת כספים  לקג"מ - גם חלקו של העובד - מוטלת על המערערת.

            כמו כן קבע בית הדין האזורי שהמשיב לא יכול היה להעביר את חלקו בלבד לקרן ולהמשיך לצבור זכויות על בסיס זה. בית הדין האזורי סבר שלאור זאת המשיב לא יכול היה להקטין את נזקו ולכן הוא זכאי למלוא הפיצוי (סעיף 9 לפסק הדין).

8.         המערערת תוקפת את פסק הדין של בית הדין האזורי בנקודה זו. לטענתה, על המערערת הוטל לפצות את המשיב על מלוא הנזק שנגרם, גם על אותו מרכיב של הנזק אשר מקורו בהפרשות המשיב עצמו. לטענת המערערת, המשיב לא הקטין את נזקו ולכן אין הוא זכאי למלוא הפיצוי שנפסק אלא יש להפחית ממנו את הסכומים שהמערערת לא הפרישה בתקופה 10/94 - 1/00. המערערת לא הציגה בפנינו נתונים בעניין זה וככלל טענה שיש להפחית את גובה הפיצוי ב-1/3.

9.         לאחר שנתנו דעתנו לטענות הצדדים, מוצאים אנו כי דין הערעור להתקבל בחלקו. הצדדים טענו - זה בכה וזה בכה - בסוגיית הקטנת הנזק, אלא שסוגיה זו אינה מתאימה למקרה הנדון. עניין לנו בנזק אשר נגרם למשיב כתוצאה מאי העברת כספי תגמולים לקג"מ בתקופה מסוימת (אוקטובר 94- 1/00). על נזק זה זכאי המשיב לפיצוי. מטרת דיני הנזיקין היא לפצות את הניזוק על מנת להשיב את המצב לקדמותו והדברים ידועים. מטרת הפיצוי - השבת המצב לקדמותו - היא הבאת הניזוק אל אותה נקודה לה היה זכאי אם הנזק לא היה נגרם. נקודה זו היא ההפרש בין הפנסיה המשולמת למשיב בפועל לבין הפנסיה לה היה זכאי אם המערערת היתה מפרישה לקג"מ את מלוא ההפרשות המתחייבות מתקנות הקרן. החזרת המצב לקדמותו משמעה שהניזוק זכאי לפיצוי על הנזק הממשי שנגרם לו, לא פחות אך גם לא יותר. הנזק שנגרם מקורו באי הפרשת כספים שחלקם אמורים לבוא מכספי העובד. במילים אחרות - הדרך אל החזרת המצב לקדמותו כרוכה בתשלום חלקו של המשיב. הפיצוי לא נועד לפטור את העובד מתשלומים שהיו מוטלים עליו לצורך רכישת הזכות. מתן פיצוי מלא לעובד, משמעו שהוא יצא נשכר בגובה סכומי ההפרשות שהיו מנת חלקו. דבר זה עומד בניגוד לכללי היסוד בדיני נזיקין שמטרתם להחזיר את המצב לקדמותו ולפצות את הניזוק במלוא הנזק אך לא מעבר לכך.

10.       ניתן להשקיף על סוגיה זו גם לפי דיני עשיית עושר. הענקת מלוא הפיצוי בלא להביא בחשבון את הסכומים שהיה על המשיב לשאת בהם כדי להגיע למלוא זכויותיו, משמעה שהוא מקבל פיצוי יתר לעומת הסכומים להם הוא זכאי בפועל.

11.       התוצאה היא שמסכום הפיצוי המגיע למשיב, הן עבור העבר והן לעתיד, יש לנכות את כל הסכומים שהיה עליו להפריש בתקופה הרלבנטית ולא הופרשו לקג"מ. איננו יודעים אם ניכוי זה שווה ל-1/3 מן הסכום שנפסק למשיב לעבר ולעתיד וסביר להניח שבחישוב ארוך טווח אמנם כך הוא הדבר. בבית הדין האזורי הציג המשיב נתונים על הפרשות המעסיק והעובד בתקופה הרלבנטית (נספח לבקשה להוספת תגובה מטעם המשיב). לפי הנתונים שבמסמך זה, הפרשות המשיב שנחסכו ממנו הן בגובה כ-30,000 ש"ח. לפיכך, אנו פוסקים כי  יש להקטין את סכום הפיצוי שפסק בית הדין האזורי בגין העבר ובגין העתיד כאחד בסכום הפרשות זה.

12.       סוף דבר - הערעור מתקבל כאמור. בנסיבות העניין אין אנו רואים מקום לחייב את המשיב בהוצאות.

ניתן היום ט"ז באייר, תשס"ו (14 במאי 2006) בהעדר הצדדים