פסק-דין בתיק עע 1079/04

מושא הערעור בפנינו הינו פסק דינו של בית הדין האזורי (עב 1340/99,  השופט ארי תיבון, נציג ציבור מר שפיצר ונציג ציבור  מר דרבסי) אשר קיבל את תביעת המנוח וחייב את המערערת לשלם פיצויי פיטורים, דמי הודעה מוקדמת, הפרשי שכר, גמול שעות  נוספות, פדיון חופשה, דמי הבראה. עם זאת, דחה בית הדין האזורי את תביעת המנוח לפיצוי  בגין אי העברת פרמיית ביטוח במועד.

העובדות הצריכות לעניין

המנוח עבד בשירות המערערת  מיום 16.9.1992 עד ליום 5.4.1998 עת פוטר, לטענתו, ללא הודעה מוקדמת וללא מכתב פיטורים. בין הצדדים לא היתה מחלוקת כי המנוח עבד בתקופה שבין חודש מאי 1997 לחודש מרץ 1998 גם עבור מזכירות הישוב כוכב השחר כפועל ניקיון וקיבל תלוש משכורת על פיו עבד בהיקף של 20 שעות לחודש. המנוח נפטר ביום 27.5.2001. לאור העובדה כי המנוח נפטר בטרם הסתיימה חקירתו הנגדית וכי נחקר רק על חלק מתצהירו, קבע בית הדין האזורי בהחלטה מיום 18.3.2002 כי תצהיר המנוח יישאר בתיק אך יהא רלוונטי רק לגבי הנושאים לגביהם נחקר המנוח. בכפוף לכך דן בית הדין האזורי בסעדים שתבע המנוח.

זכאות המנוח לפיצויי פיטורים

הצדדים היו חלוקים בשאלה האם המנוח התפטר או פוטר בנסיבות שאינן מזכות אותו בפיצויי פיטורים. המערערת טענה בבית הדין האזורי כי המנוח לא פוטר מעבודתו אלא עזב מרצונו לאחר שנתפס בעת ביצוע גניבה. לחלופין טענה המערערת כי המנוח פוטר בנסיבות אשר אינן מזכות אותו בפיצויי פיטורין או בתמורת הודעה מוקדמת. זאת מאחר שהמנוח ביצע עבירות משמעת בכך שעבד אצל מעביד נוסף בו זמנית על חשבון שעות העבודה בשירות המערערת ומכיוון שביצע גניבות של מצרכים שונים מן המערערת. בערעורה חוזרת המערערת על טענותיה אלה.

בית הדין האזורי קבע כי המערערת לא הוכיחה שהמנוח עבד במועצה על חשבון שעות עבודתו בשירות המערערת. על נטל ההוכחה המוטל על מעביד הטוען לפיטורים  בגין עבירה פלילית של עובד עמדתי  בעניין אנואר חמיד (דב"ע נה/ 60-3 אנואר חמיד - יעקב הלמן ואחרים - לא פורסם):

בענייננו לא די בכך שגרסת הגניבה נראית סבירה בעיני בית הדין על מנת לשלול פיצויי פיטורים ותמורת הודעה מוקדמת. דעתנו מושתתת על שניים - על שאלת מידת ההוכחה הדרושה כאשר נטען במשפט אזרחי כי נעברה עבירה פלילית; ועל מטרתם המיוחדת של תשלום פיצויי הפיטורים ומתן הודעה מוקדמת לעובד. נסביר.

א. על מי מוטל הנטל להוכיח גניבה על ידי עובד ממעבידו.

....

אלא שנטל ההוכחה להוכיח שעובד גנב או מעל בתפקידו, מוטל על כתפי המעביד הטוען למעילה או לגניבה. על כן יש לפנות לראיות שהובאו מטעם המעביד ולבחון האם די בהם כדי לשכנע את בית הדין כי העובד אכן גנב. בית דין זה עמד על כך:ו

"מעביד הטוען כי בנסיבות פיטורים אין לשלם פיצויי פיטורים או שיש להפחיתם חייב להביא טענתו זאת במסגרת ד' אמות של סעיף  16לחוק או לבקש את בית הדין להפעיל את סמכותו מכוח סעיף  17לחוק וכאמור אין לדרוש מהעובד שהוא יוכיח כי לא התקיימו התנאים לשלילת זכותו" (דב"ע ל/6- 3 אליהו שמואלי ויעקב פורר - שושנה שרייר פד"ע א 69,  74מול האות ג; וראה גם דב"ע שן/119-3 עיתונות מקומית בע"מ - אשר בן עמי פד"ע כ"ב, 303).

הנה כי כן, על המעביד להוכיח את טענת הגניבה, ולא על העובד להוכיח שלא גנב.

ב. מידת ההוכחה הדרושה; האם במקרה דנן הוכחה גניבה במידת ההוכחה הדרושה האשמת עובד בגניבה ממעבידו אינה קטלא קניא.

שאלה היא, מה מידת הוכחה יש להטיל על המעביד בעניין כגון דא, האם כמידת ההוכחה במשפט אזרחי, האם כמידת ההוכחה במשפט פלילי או מידת הוכחה שונה משתי אלו.

יש לזכור, שכאשר במסגרתו של משפט אזרחי בבית הדין לעבודה מועלית טענה שבוצע מעשה פלילי, הסנקציה, הסעד המבוקש, אינה סנקציה פלילית. מדובר בסעד אזרחי. זוהי סנקציה של שלילת זכות סוציאלית המוקנית לעובד על פי חוק מגן קוגנטי. זוהי סנקציה שעשויה להיות לעיתים קשה. על מנת לבחון את מידת ההוכחה הדרושה לענייננו, נבחן מה הן אמות המידה לפיהן פועל בית הדין לעבודה בשאלות של ראיות.

...

בית הדין מאמץ לעצמו את העקרונות הבסיסיים של דיני הראיות ונוהג בהתאם, אלא שהוא גמיש בדיני הראיות כשהדבר דרוש לעשיית צדק ולא פוגע, לדעתו, בחקר האמת. לאור ההלכות בדיני הראיות באשר למידת ההוכחה הדרושה, אימץ לעצמו בית הדין את ההלכה, כי במשפט בענייני עבודה שבסמכותו, נדרשת בדרך כלל מידת הוכחה כבמשפט אזרחי. הן בית הדין הארצי לעבודה והן בית המשפט העליון פסקו, שלא די בהוכחה במאזן ההסתברות כנדרש במשפט אזרחי, ובבית הדין לעבודה, אלא דרושה מידת הוכחה מוגברת על מנת לשכנע את בית הדין בעצם קיום העבירה. בית דין זה עמד על כך, ש­"מעביד הטוען כי אינו חייב בתשלום פיצויי פיטורים כאשר פיטר את העובד בשל מעשה פלילי, צריך להוכיח את טענתו במידת הוכחה גדולה יותר מאשר בתביעה אזרחית רגילה" (דב"ע לו/1-3 יגאל הלמן - יוסף וישנגרד - לא פורסם; צוטט בדב"ע מז/4-3 שרה שלפי ואחרים - "אגד", פד"ע כ"ט 56, 49).

בדב"ע נד/31-3 ד"ר אדוארד אוסוסקין ואחרים - מוטורולה ישראל בע"מ(לא פורסם) פיתח בית הדין לעבודה רעיון זה בהסתמכו על הלכת בית המשפט העליון בעניין זיקרי (זיקרי - "כלל" חברה לביטוח בע"מ (ע"א 475/81 פ"ד מ(1) 589). .....בית הדין הארצי לעבודה ציין, כי ראיות נסיבתיות באשר לביצוע גניבה צריך לבסס כדבעי:ב

"נציין במקום זה כי ראיות נסיבתיות שעל אדניהן מן הראוי לבסס ממצא עובדתי - צריך שתובלנה בעליל למסקנה בדבר קיום העובדה השנויה במחלוקת, ובענייננו למסקנת הגניבה, ממילא צריך שתשלולנה, ברמת הסתברות גבוהה, מסקנה שונה, דהיינו, אי קיום העובדה השנויה במחלוקת ולבל תותרנה ספק מי משתי המסקנות היא הנכונה. לשון אחר:ואם מאותן ראיות נסיבתיות מתאפשרת, במידת סבירות משמעותית גם הסקת מסקנה אחרת (בענייננו למשל טעות, רשלנות, אי-סדרים וכיו"ב) - כי אז אין להשתית על הראיות הנסיבתיות את הממצא העובדתי הנטען" (דב"ע נג/79-3 לובה יונייב ואח' - חברת וייסמן תמרוקים בע"מ - לא פורסם).וראה לעניין זה גם דב"ע נד/196-3 חיים חי (עייש) - עזבון המנוח ישראל דיין ז"ל ואחרים - לא פורסם. מכאן, הלכה פסוקה היא בבית הדין לעבודה, כי מידת ההוכחה הדרושה להוכחת מעשה פלילי בדיון בין עובד למעבידו אין די כי תישקל על פי מידת הסבירות. הלכה זו בוססה במשפט הכללי.