פסק-דין בתיק עע 1054/04

השופטת ורדה וירט-ליבנה

1.         הערעור שבפנינו נסוב על פסק דינו של בית הדין האזורי בתל אביב - יפו (השופט שמואל טננבוים - דן יחיד; תיק עב 8580/02) שקיבל את תביעתו של המערער לתשלומי דמי הבראה ופדיון חופשה שנתית ודחה את תביעותיו לפיצויי פיטורים, דמי הודעה מוקדמת וגמול שעות נוספות.

2.         המערער, אבו רמוז פדל, עבד אצל המשיבה - ברקת - חברה לניקיון בע"מ (להלן - ברקת) החל מחודש דצמבר 1994. בחודשים פברואר 1995 עד לחודש מאי 1995 חלה הפסקה בעבודתו ומחודש יוני 1995 ועד לחודש פברואר 2000 עבד ברציפות.

            תפקידו הראשוני של המערער היה לשמש כנהג לפועלים שהגיעו מן השטחים ולצורך כך אסף אותם מן המחסום בין 5:30 ל-6:00 על מנת שיתייצבו באתר הבניה בשעה 7:00 ובסיום יום העבודה נהג להחזירם למחסום בסביבות השעה 17:00 - 17:30.

            נתגלעה מחלוקת בין הצדדים לגבי תפקידו של המערער בין לבין שעות האיסוף את הפועלים כאשר מר שמואל אדרי מנהל ברקת, הצהיר כי באותן שעות המערער לא עבד ואף בחלק מן הזמן ישן ורק לעיתים רחוקות ביקש מן המערער לעשות עבורו עבודות מזדמנות.

            המערער טען, לעומתו, כי באותן שעות עמד לרשות המעסיק ואף ביצע פעולות של שיווק, קניות, הפקדות בבנקים, פגישות עם אנשי מקצוע כד'.

            מחלוקת נוספת בין הצדדים היתה לגבי נסיבות סיום עבודתו של המערער - הצדדים היו חלוקים בגרסאותיהם כאשר מר אורי אדרי טוען כי עקב קשיים כספיים ביקש מן המערער להמתין בביתו ושילם לו על כך שכר, אלא שהמערער בחר שלא לחזור לעבודה למרות פניותיו אליו ואילו המערער טוען כי מר שמואל אדרי, הודיע לו כי אין לו עבודה בשבילו וכי יקרא לו כשתהיה עבודה.

3.         בית הדין האזורי כאמור, דחה את גרסתו של המערער לגבי נסיבות סיום עבודתו וקבע כי גרסתו של מנהל ברקת, מר שמואל אדרי, מקובלת עליו והוא  מעדיפה על עדותו של המערער.

            מסקנתו של בית הדין האזורי הייתה כי המערער לא פוטר, אלא עזב את עבודתו מרצונו.

4.         כלל הוא, כי ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בקביעותיה העובדתיות של הערכאה הדיונית ולא מצאתי כי בנסיבות הערעור שבפנינו יש מקום לחרוג מן הכלל. בית הדין האזורי ששמע את העדויות, העדיף את גרסתו של מר שמואל אדרי על פני גרסתו של המערער. על כן, דין הערעור בתביעה לפיצוי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת - להידחות.

5.         גמול שעות נוספות

א.        אין חולק כי שעת תחילת עבודתו של המערער ושעת סיומה יצרו מסגרת של 12 שעות עבודה, מסגרת החורגת משעות העבודה המקובלות על פי חוק שעות עבודה ומנוחה התשי"א - 1951 (להלן - חוק שעות עבודה ומנוחה).

ב.         טענתה של ברקת היא כי בתוך אותה מסגרת של שעות, המערער יכול היה לעשות כרצונו ואף לישון באותן שעות. המערער נדרש מדי פעם לבצע מטלות מסוימות אך הן היו בודדות.

ומה דינן של אותן שעות גם אם המערער שהה במקום העבודה ולא עבד בכולן?

            דעתי היא כי מסגרת שעות עבודתו של המערער היא המחייבת והקובעת את זכויותיו לפי חוק שעות עבודה ומנוחה. גם אם המעסיקה לא סיפקה למערער באותן השעות עבודה מלאה, אלא רק לפי צרכיה, אין בכך כדי לגרוע מזכויותיו של העובד שעמד לרשותה והיה מוכן למלא כל מטלה. אין בעובדה של ברקת לא היתה עבודה במידה שתעסיק את המערער באותן השעות והוא יכול היה לשהות באתר ולנוח, כדי לקבוע ששעות אלה אינן בבחינת שעות העבודה.

עיון בחומר הראיות מלמד כי לא סוכם עם המערער כי שעות עבודתו הן שעה וחצי בבוקר ושעה וחצי אחר הצהריים וכי שעות הביניים יכול לעשות כרצונו מחוץ לאתר הבניה ואולי אף לעבוד בעבודה נוספת. ברקת שילמה למערער עבור עבודתו במשרה מלאה על מנת שישב באתר באותן השעות.

אשר על כן, משהוכיח המערער כי מתכונת עבודתו הקבועה היתה בת שתיים עשרה שעות אין הוא נדרש להוכיח שעה שעה ועל ברקת לשלם לו עבור אותן ארבע שעות נוספות מדי יום ביומו.

ראה לעניין מידת ההוכחה כאשר מסגרת השעות היא קבועה, הנאמר בדב"ע לז/1-2 תופיק חלד מחמוד - דקל מרקט שותפות פד"ע           ח' 343;  וב - דב"ע נה/21-2 איזידור עבו - יעקב הרוש עבודה ארצי כרך כט(ו) 76.