פסק-דין בתיק עמש 5282/96

נקדים ונאמר כי ההליך ב ע"ש 5063/99  הוא ערעור על בקשה לפטור מתשלום אגרה אשר נדחתה ע"י כב' הרשם גרשון. ערעור כזה מקומו בבית משפט המחוזי ולא בפני הועדה ודינו להמחק על הסף כפי שיוסבר בהמשך.

פסק הדין בערר

1.         ביום 17.6.01 נתנה וועדת הערר בראשות כב' השופט בר, להלן: " הוועדה", את פסק דינה בעררו של מר גניזדוביץ, להלן: " העורר" בעמ"ש 5282/96, להלן: " הערר" שהגיש העורר נגד דחיית השגות על שומות מס שקבע מנהל מס שבח, להלן: " המשיב", בגין עיסקאות בחלקות 18, 19, 22 ו 23 בגוש 10795, להלן: " החלקות הראשונות", עליהן דיווח העורר.

2.         טענתו העיקרית של העורר בפני הוועדה הייתה כי החלטת המשיב לדחות את השגותיו היא שגויה מהטעם שהמשיב השעין את שומות המס בגין מכירת הזכויות בחלקות הראשונות, על ההנחה כי אמו המנוחה של העורר, להלן: " האמא", רכשה את זכויותיה בחלקות ביום 15.7.75, הוא יום פטירתו של אבי העורר, להלן: " האבא", הנחה בגינה קבע תשלום מס מירבי על המכירה. לשיטת העורר היה על המשיב לבסס את שומותיו בגין עיסקאות המכירה על יסוד ההנחה כי היום בו רכשה האמא את זכויותיה בחלקות הראשונות הוא היום בו רכש האבא את הזכויות בחלקות הראשונות, כלומר יום 16.11.60 וזאת אף שהאבא נרשם מיום רכישת הזכויות כבעליהם הבלעדי של הזכויות בחלקות. העורר ביסס את טענתו על " הלכת השיתוף" בנכסים בין בני הזוג. אלמלא הנחתו השגויה של המשיב, הוסיף וטען העורר, לא היה קובע בשומתו מס מירבי אלא מס מופחת.

            המשיב חולק על טענתו של העורר. נסקור להלן את השתלשלות ההליכים וטענות הצדדים. ההדגשות בפסק הדין הן שלנו, אלא אם נאמר אחרת.

3.         הוועדהדחתה את עררו של העורר " על כל עתירותיו" מהנימוקים הבאים:

1)         לדעת הוועדה, "נתפס העורר לכלל טעות משפטית" שכן "למשיב אין כל סמכות משפטית לדון בשאלה של הלכת השיתוף במקרקעין עקב היותו מנהל מס שבח". על כן, הבהירה הוועדה, אם רצה העורר לטעון בפני המשיב בדבר תחולתה של הלכת השיתוף לעניין קביעת החבות במס היה עליו להקדים ולפנות לבית המשפט האזרחי המוסמך לדון בשאלה, לצרף את המשיב כצד להליך, כך שגם טענותיו בעניין היו נשמעות ואם היה העורר זוכה בפסק דין המכיר בתחולת הלכת השיתוף, יכול היה להסתמך עליו בהשגתו על השומות שנקבעו לו, שאז מחוייב היה המשיב לפעול על פי פסק הדין, שעה שהוא דן בהשגה.

2)        לוועדה עצמה אין סמכות לדון בטענת העורר בדבר תחולת הלכת השיתוף בנכסים שכן אין היא "בית משפט" ואף לא "בית משפט מינהלי" ומכאן שההוראות לעניין סמכות נגררת הקבועות ב חוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 וב חוק בתי דין מינהליים, התשנ"ב-1992, אינן חלות עליה.

הוועדה סיכמה את עמדתה בכך " שלא למשיב ולא לועדת הערר הנוכחית יש סמכות לדון בטענה של העורר הנוגעת להלכת השיתוף במקרקעין אותה העלה העורר".

3)         בהתייחסה לערר בעניין "שווי הנכסים", קבעה הועדה כי משלא העלה העורר בהשגתו טענות כנגד "שווי הנכסים" אין הוא רשאי להעלות טענות בעניין זה בפניה וכי "נוסף לכך" לא הובאו בפניה ראיות לסתור את קביעת "שווי הנכסים" כפי שקבע המשיב.

4.         נעיר כאן כי חרף החלטת הוועדה מיום 25.12.97 - אשר נתנה תוקף להסכמת הצדדים לאחד את הדיון בערר מס' עמ"ש 5282/96 עם ערר מס' עמ"ש 5063/97 שהתנהל בפניה - פסק דינה של הוועדה ניתן תחת כותרת "ע"ש 5282/96", הוא הערר נשוא פסק דין זה, מבלי שבפסק דינה כללה התייחסות לטענות העורר בע"ש 5063/97.

עיון בסיכומי העורר בפניה מיום 24.1.00, ב"השלמה לסיכומי העורר" מיום 28.5.00 וב"תגובת העורר על סיכום בכתב מטעם המשיב" מיום 30.4.01, מגלה כי העורר זנח את טענותיו בע"ש 5063/97 ועל כן, בדין התעלמה הוועדה מכתב הערר שהוגש במסגרת ע"ש 5063/97. כאמור ב -ע"ש 5063/97 ערער העורר על החלטת רשם שלא לפטור אותו מאגרה, הוא הליך המעורר סוגייה שכלל אינה מצויה בסמכות הועדה. בשים לב לאמור, אנו מורים על מחיקת ע"ש 5063/97.

הליכים בעקבות פסק דין הועדה

5.         ביום 30.7.01 הגיש העורר ערעור על פסק דינה של הוועדה לבית המשפט העליון. על-פי החלטת  הרשם (כתוארו אז) כב' השופט אוקון , מיום 18.3.02, שב הדיון בהליך לוועדה. הדיון בערר הועבר לוועדה בראשותי והתקיים בו קדם משפט אחד, ביום 3.9.02, במהלכו הוסכם על הסדר דיוני שאעמוד על פרטיו בהמשך.

המסקנה בדבר גדר המחלוקת שהונחה בפני הוועדה בהרכבה הנוכחי, עולה מהשתלשלות ההליכים בתיק, ממועד מתן פסק דינה של הוועדה. יש אפוא, להקדים ולתארה.

6.         ביום 30.7.01 הגיש העורר ערעור לבית המשפט העליון על פסק דינה של הוועדה. את שלל טענותיו של העורר בכתב הערעור, כמו גם את שלל טענותיו ב" סיכום טענות" מטעמו, שהוגש לבית המשפט העליון ביום 30.1.2002, ניתן לחלק לשני ראשים עיקריים: בראש הראשון העלה העורר טענות כנגד התעלמות הוועדה מראיות שהובאו ומשאלות שהוצגו בפניה. בראש השני הועלו טענות כנגד:

1)         קביעת הוועדה בדבר סמכות המשיב וסמכותה שלה לדון בהלכת השיתוף. 

2)         קביעתה העובדתית של הוועדה לפיה לא העלה בהשגותיו כל השגה בדבר שווי הנכסים ולכן אין הוא רשאי להעלות טענות לעניין זה בפניה .

3)         טענות כנגד קביעתה של הוועדה כי לא הובאו בפניה ראיות לסתור את קביעת שווי הנכסים על ידי המשיב.

7.         ביום 17.3.02 הוגש לבית המשפט העליון מסמך הנושא כותרת " בקשה בהסכמה מטעם המשיב" ועל-פי האמור בו " המשיב מסכים להחזיר את התיק לוועדת הערר מהטעמים שיפורטו להלן". הלכה למעשה מגלה אותו מסמך, להלן: " הבקשה בהסכמה", טעם בודד והוא תקפות מסקנותיה המשפטיות של הוועדה לפיהן למשיב ולוועדה עצמה, אין סמכות לדון בתחולת הלכת השיתוף בנכסים נשוא הדיון, המתעוררות בפניהם. ב"כ המשיב סבר כי מסקנות אלה הן שגויות, תוך שפירט את הנימוקים לכך והעיר כי הצדדים לא עוררו "את שאלת הסמכות בסיכומיהם" וכי הוועדה נדרשה לה מיוזמתה.  על סמך נימוקים אלה ביקש ב"כ המשיב מבית המשפט העליון " להורות כי לוועדת הערר סמכות לדון בשאלת השיתוף ולהורות על החזרת הדיון לוועדת הערר."

8.         יום למחרת, הוא יום 18.3.02, הורה כב' הרשם בהחלטתו - אשר על פי כותרתה היא החלטה " בבקשה למתן הוראות" - כדלקמן: " אני מורה בזאת על החזרת ההליך לדיון בפני וועדת הערר, על מנת שתדון בשאלה שיוצגה בין הצדדים" והורה על מחיקת הערעור ללא הוצאות, להלן: " ההחלטה".