פסק-דין בתיק עמה 545/04

א.        מסגרת הערעור

1.         המערערת, חברה העוסקת בקבלנות בניה ויזמות, מערערת בערעור זה כנגד שומות מס שהוצאו לה ע"י המשיב לשלוש השנים 1999-2001 ואשר השגותיה כנגדן נדחו על ידו.

            במהלך בירור הערעור, נצטמצמו והתמקדו המחלוקות שבין הצדדים לשני נושאים בלבד - והם:

א.         בדוחותיה לשנות המס 1999-2000, ניכתה המערערת מהכנסותיה סכום מצטבר של 453,136 ש"ח [417,578 ש"ח לשנת 1999 ו-35,185 ש"ח לשנת 2000] כהוצאות שהוציאה לטענתה לשם ייצור הכנסתה.

            המשיב לא הכיר בניכויי ההוצאות הנ"ל, שכן המדובר בהם לטענתו בסכומים שהוציאה המערערת לבניית ושיפוץ משרדיה שלה, ועל כן המדובר הינו בהוצאות הוניות שאינן מותרות בניכוי.

ב.         המשיב הוסיף בשומת המערערת לשנת 2001 הכנסה בסכום של 2,190,127 ש"ח, המהווים לטענתו חוב שנמחל לה, אותה השנה, ע"י חברת ר.מ. שביט מבנים בע"מ [להלן: "שביט"].

            המערערת חולקת מכל וכל על עמדתו זו של המשיב, ולטענתה חובה הנ"ל לשביט שריר וקיים.

2.         אתייחס להלן לשני פרקי הערעור כסידרם.

ב.         ההוצאות בגין משרדי המערערת

1.         ההוצאות שבנדון מתייחסות כמפורט בסיכומי המערערת, ל"בניין מגורים שהקימה המערערת במסגרתו נבנתה יחידה מסחרית אחת עבור משרדי החברה".

            ב"כ המערערת מוסיף לעניין זה [בס' 21 לסיכומיו] כי:

"אין חולק על כך שכל ההוצאות [שהוצאו לבניית הבניין הנ"ל] באופן כללי הינן הוצאות שוטפות [המותרות בניכוי], כאשר החלק המתייחס למשרדי המערערת הינן הוצאה הונית [שאינה מותרת בניכוי-י.א.]".

המערערת גם אינה חולקת על כך כי אותם סכומי הוצאות שדרשה בגין עבודות הבניה לשנת 1999-2000 היו אכן הוצאות שהוציאה לבניית והשלמת נכס המשרדים שלה, ועל כן לא ראויות אלה להיות מנוכות כהוצאות מהכנסותיה לאותן השנים, כיוון שהמדובר בהוצאה הונית. 

אולם, טענת המערערת הינה כי בדרישת אותם הסכומים כהוצאות לשנים 1999-2000, ביצעה היא למעשה מעין "קיזוז עצמי", שנועד לתקן טעות שטעתה ["לרעתה"] בדוח 1998, ובו לא כללה סכומים זהים כהוצאות שרשאית היתה לנכותן מהכנסותיה אותה השנה.

אותה "טעות" שטעתה [לטענתה], היתה בכך שבדוח הכספי שלה ל-1998 התייחסה להוצאות שהוציאה בבניית שאר חלקי הבניין כאל הוצאה הונית.

כתוצאה מטעות זו, כך טענתה, חוייבה בשנת 1998 במס יתר [נוכח טעותה הנטענת שבאי הכללת אותן ההוצאות], ועל כן "תיקנה" היא את אותה הטעות בכך שבדוחותיה ל-1999-2000 התייחסה להוצאות ההוניות שהוציאה באותן השנים כאל הוצאות ברות ניכוי.

2.         די למעשה בטענותיה הנ"ל של המערערת עצמה להביא לדחיית ערעורה בעניין זה.

המערערת מודה למעשה בפה מלא כי אכן סכומי ההוצאות הנ"ל שנדרשו על ידה לשנות המס 1999-2000, לא היו אלא הוצאות הוניות שהוציאה לצורך בניית נכס המשרדים שלה [להבדיל מהוצאותיה בשאר חלקי הפרוייקט].

לאמור - עפ"י הודאת המערערת עצמה, אין המדובר כל עיקר ב "הוצאות ויציאות שיצאו כולן בייצור הכנסתה בשנת המס" - תנאי שבלתו אין - עפ"י ס' 17 לפקודה - להתרת הוצאה בניכוי מהכנסת הנישום.

3.         טענת המערערת כי על אף זאת רשאית היתה לדווח על הוצאה הונית מובהקת, כאילו היתה הוצאה פירותית, עקב טעותה באי הכללת הוצאות ברות ניכוי בדיווחי שנים קודמות - לאו טענה היא.

שומת המשיב עניינה בהכנסות והוצאות המערערת לשנות הדוח נשוא השומה - ולאלו בלבד.