פסק-דין בתיק עמה 536/02

1.       המשיב הוציא למערער צווים על פי סעיף 152(ב) לפקודת מס הכנסה, לשנות המס 1997,1998,1999, והשגתו על כך נדחתה ומכאן ערעורו.

המשיב השווה  בין שתי הצהרות הון שדווחו על ידי המערער, האחת ליום 31.12.91, והשנייה ליום 31.12.99, ונמצא כי קיים הפרש הון בלתי מוסבר בשיעור 1,89,6971 ש"ח, והפרש זה יוחס בחלקים שווים כתוספת להכנסה החייבת בגין כל שנה משנות המס "הפתוחות" של המערער.

המפקחת גב' סולי זיו פרטה במסגרת ראיות המשיב , והדברים מובאים בסיכומים שמטעמו, את חישוביה ואת ההשוואה שביצעה.

2.       הערעור שלפני מבוסס על שני ראשים חלופיים, האחד - הצגת הסברים מטעם המערער שלשיטתו  מיישבים את גידול ההון הנטען באופן שאינו מצדיק הוצאת צווים וחיובו במס על הגידול הלכאורי, והשני - קונסטרוציה עובדתית- משפטית, שתוסבר להלן, ולפיה לטענת המערער ביכולתו להוכיח כי בשנות המס "הפתוחות" לא חל גידול בהונו, וככל שיש תוספת הון בלתי מוסברת, היא נוצרה בשנים "הסגורות"  ועל כן שוב אין לחייבו על כך במס ואין הצדקה לפתיחת השנים הללו כעת.

הטיעון המרכזי שעליו שם המערער את יהבו הוא השני מבין אלה.

כפי שינומק להלן, ראיתי לאמץ, באופן חלקי, את הטענה השנייה שלעיל, ובשל כך במידה רבה מתייתר הצורך לדון לעומקם של ההסברים נשוא הפרק הראשון, ואך בקצרה אתייחס לאותם הסברים שדינם , לגופו של דבר, להדחות .

3.       ההסברים שנתן המערער להפרשי ההון שנמצאו והטעמים לדחיית הסברים אלה הם כדלקמן:

א.         הוא טוען כי ההון הנקי המופיע  בהצהרת שנת 1991, אינו כפי הרשום בהשוואת ההון  שעליה התבססה הגב' זיו, ובמקום הסך 126,173 ש"ח, צריך להיות סכום של 296,786 ש"ח, ולפיכך יוצא שהמפקחת הסתמכה על נתון מופחת מלכתחילה ביחס להון שאליו יש להשוות את הצהרת 1999.

רואה החשבון של המערער, מר פנחס זנדר, העיד כי מדובר היה בהסכמה שנעשתה בינו לבין מפקחי המשיב במסגרת דיונים שהתייחסו לשנות מס קודמות שלפני  1991, ועל בסיס הסכם זה נסגרו אותן שומות.

טענה זו לא עלתה כלל בדיונים לפני פקיד השומה, ההסכם הנטען לא הוצג ואין ראייה כלל לקיומו.

בשלב זה של ערעור אין מקום לקבל טענה עובדתית מובהקת זו של קיום הסכם לכאורה בין הצדדים, אשר לא עלתה בזמן אמת, ואינה נתמכת בראיה טובה שבכתב כפי שהדעת נותנת שיתקיים אם אכן נכרת הסכם כזה.

ב.         המערער טוען כי לא זוכה בגין פדיון חסכונות וקופות גמל לגבי התקופה שקדמה ל- 1996, ואמנם אין לו מסמכים להוכיח את הפדיונות הללו, אך הוא טוען ל"נזק ראייתי" שגרם לו המשיב בכך שחיכה 8 שנים, במקום 4 שנים, כנהוג, טרם שדרש את הצהרת ההון השנייה, והוא לא השכיל לשמור את מסמכי הבנקים תקופה ארוכה זו.

לכך יש להשיב  שבניגוד למנהגו של המערער, עליו העיד , להשליך לפח את התיעוד הבנקאי המגיע אליו לעיתים  תכופות, הרי הבנקים שומרים העתקי תיעוד כזה זמן רב, הוא התבקש לנסות ולהביא מהבנקים שחזור של התיעוד, ואסמכתאות לטענותיו, אך לא עשה שום מאמץ בכיוון זה, והמסקנה היא שמעבר למה שפקיד השומה נאות להכיר בו ממילא, לא היה גידול הון הנובע מכך.

ג.          טוען המערער שהוצאות המחיה שנלקחו בחשבון בעבורו ובעבור משפחתו, והמבוססים על טבלאות המחלקה הכלכלית של המשיב, אינן ראליות לגביו משום שהוצאותיו פחותות בהרבה בהיות משפחתו משפחה פשוטה הגרה במושב ומנהלת אורח חיים דתי שאינו עתיר בילויים.

המפקחת העידה וסיפרה על הזהירות והמידה של הליכה לקראת המערער שבהם נקטה בעורכה  את חישוב דמי המחייה למשפחת המערער, כאשר בנתה ממוצע של שתי טבלאות העשויות להיות ישימות במקרה הזה, ולא פעלה על פי הטבלה הגבוהה יותר, ובנוסף הוסבר שהתחשבה בהיותו גר במושב זרחיה,  שאינו ישוב יוקרתי, ואילו לענין אורח החים הדתי שהמשפחה מנהלת-בצדק ציינה  ב"כ המשיב בסיכומים שאין על כך ידיעה שיפוטית, ושאורח חיים צנוע במיוחד והעדר הוצאות לבילוי, טעון הוכחה, וכי יש סוגי בילוי רבים המתיישבים עם  אורח חיים דתי, ועולים כסף רב, ולעיתים אף יותר מההוצאה המקבילה עבור משפחה שאינה דתית ( למשל- הדעת נותנת שנסיעה לחו"ל המיועדת לשומרי מצוות ומצריכה לינה ומזון בתנאים כשרים, עלותה גבוהה מנסיעה רגילה).

ד.                המערער טוען כי אביו, אשר נפטר ב 1993 עזר לו מידי פעם בכספים כמתנה, ואלה ניתנו במזומן.

נטל הראייה לענין זה לא הורם על ידי המערער, ועדותו בנדון תמוהה ולא תוכל לזכות לאמון רב משום שבניגוד לאמור בצוואת האב, ולפיה אין המערער זכאי למאומה, על פי הצוואה, טען הוא בנימוקי הערעור שהוא ואשתו קיבלו את חלקם בירושת ההורים המנוחים.

מעבר לכך, צוואת האב נערכה ב- 23.11.93, והיות ששם נשללה זכאותו של המערער לירושת האב, ועולה ממנה שיחסי השניים לא היו טובים, קשה להניח שלאחר מכן ואף תקופת מה לפני כן אכן היו העברות כספים משמעותיות מהאב לבנו.  ב"כ המערער מסבירה בסיכומיה כי האב שוכנע על ידי יתר האחים, זמן קצר לפני פטירתו, לנדות את המערער מהירושה משום שגזל מאביו כספים בעבר. תיזה זו לא הוכחה כלשהו ואין די לאזכרה בסיכומים.