פסק-דין בתיק עמה 509/04

א.        הערעור ויריעת המחלוקת

1.         בפני ערעורה של המערערת כנגד שומות המס שהוצאו לה ע"י המשיב לשנים 1999 עד 2001, ואשר השגותיה כנגדן נדחו ע"י המשיב.

            הערעור הוגש בינואר 2004.

            ביום 13.9.04 ניתן פסק דין הדוחה את הערעור עקב אי הגשת נימוקי הערעור.

            אותו פסה"ד בוטל לבקשת המערערת ובהסכמת המשיב ביום 7.11.04.

            לבקשת הצדדים נדחה מועד בירורו של ערעור זה לאור מו"מ שהתנהל ביניהם, בתיק זה ובתיקים נוספים.

            הצדדים הגיעו להסדר מוסכם בערעורים אחרים שהוגשו ע"י המערערת, ומשלא הגיעו לעמק השווה גם בערעור זה, הוגשו ראיותיהם בתצהירי עדות ראשית, המצהירים נחקרו נגדית בישיבת 15.11.05 ואחרון הסיכומים הוגש ביום 22.3.06.

2.         הסוגיות שבמחלוקת בשומות נשוא ערעור זה הן כדלהלן:

א.         בדוח המערערת לשנת 1999 היא דיווחה על הוצאה בסכום של 12,230,850 ש"ח, וזאת לטענתה כ"חוב אבוד" הנובע מפעילות עסקית שלה [שתפורט להלן] בחברה בשם א.ד.י.פ. בע"מ.

המשיב לא הכיר בהוצאה נטענת זו וזקף את מלוא הסכום הנ"ל כהכנסה חייבת באותה שנת מס [להלן: "חוב א.ד.י.פ."].

ב.         בשנות המס שבנדון, דרשה המערערת הכרה בהוצאות פחת ביחס לציודה המכאני, בשיעור של 40%.

            המשיב בשומותיו אישר לה פחת בשיעור של 20% בלבד [להלן: "שיעור הפחת"].

ג.          המערערת הלוותה סכומים שונים לחברת א.ד.י.פ. הנ"ל ולאדם בשם אמיר ינאי.

            בשומות השנים דנן, חייב המשיב את המערערת בשיעור מס של 40% ביחס להפרש הריבית בגין אותן ההלוואות, בהתאם להוראות סעיף 3 (י) לפקודה - [להלן: "חיוב לפי סעיף 3 (י)"].

ד.         המשיב לא הכיר בהוצאות מסויימות שניכתה המערערת מהכנסותיה בשלוש שנות המס, בראותו באותם הסכומים הוצאות הוניות ולא הוצאות פירותיות [להלן: "סיווג ההוצאות"].

ה.         בעקבות הסכם שערכו המערערת והמשיב בשנת 2001 לעניין שומות המערערת לשנים 1995-1998, אשר בו התווספו סכומים להכנסותיה המוצהרות לאותן השנים ולסכום המס בגינן - הוסיף המשיב להכנסותיה המוצהרות של המערערת לשנות המס דנן סכומים שונים הנובעים לעמדתו מיישומן הראוי של הוראות חוק מס הכנסה (תיאומים בשל אינפלציה), תשמ"ה-1985 [להלן: "יישום חוק התיאומים"].

3.         המערערת חולקת בערעור זה על כל מרכיבי השומה המפורטים לעיל.

            אתייחס להלן לכל אחד ממרכיבי השומות הנ"ל - בנפרד.

ב.         חוב א.ד.י.פ. ["החוב האבוד"]

1.         בתצהיר העדות הראשית של המערערת שהוגש ע"י מנהלה - מר עופר שבת - נמסרת הגירסה דלהלן:

חברת א.ד.י.פ. בע"מ היתה בעלת הזכויות במגרש ברח' דיזינגוף בת"א, עליו הקימה פרוייקט בניה למגורים ולמסחר ["המגרש"].