פסק-דין בתיק עבל 829/06

השופט יגאל פליטמן

1.      בפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בחיפה (השופטת מיכל פריימן; בל 96/05) בו נדחתה תביעת המערער להכיר באוטם שריר הלב בו לקה ביום 31.12.2000 כבתאונת עבודה כמשמעה בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן- החוק).

2.      המערער שימש בעת הרלבנטית כמנהל סניף רשת קלאב מרקט בטירת הכרמל.

3.      המערער טען בתביעתו, כי ביום האירוע היה לחץ מיוחד בסניף, שכן היה זה יום ראשון בשבוע ובסניף שרר אי סדר שנותר מקניות יום שישי. בנוסף, היה זה ערב הסילבסטר, בו יש לחץ קניות ובו חסרו מספר עובדים. לדברי המערער, הוא הגיע לסניף בסביבות השעה 7:00 בבוקר, והחל לסייע בארגון החנות והמחסן לקראת קבלת סחורה חדשה וכניסת הקהל. לאחר שסידר בחנות ובמחסן ארגזי סחורה, שלא כהרגלו, החל להרגיש ברע. בהמשך, ומשלא חלפו הכאבים, פנה לרופא, אשר הפנה אותו באמבולנס לבית החולים, שם אובחן כי לקה באוטם שריר הלב. המערער אושפז ועבר צינתור.

4.      בית הדין האזורי מצא, כי נפלו סתירות רבות בעדותו של המערער בהזדמנויות שונות, שהמערער לא ידע ליישבן. כך, בהודעתו של המערער על פגיעה בעבודה וכן בהודעתו לחוקר המוסד גרס המערער כי הפעילות של הרמת וסידור הארגזים הינה פעילות שהוא מורגל בעשייתה, ושלא היה כרוך בה מאמץ פיזי חריג מבחינתו. הודעות אלו ניתנו כשלוש שנים לאחר האירוע הנטען. לעומת זאת, בתצהיר, שניתן קרוב לחמש שנים לאחר האירוע, טען המערער לראשונה כי ביום האירוע היה לחץ קניות מיוחד וכי חסרו עובדים. עוד טען המערער לראשונה בתצהירו, כי נשא באותו יום סחורה כבדה במיוחד וגרר משטחים כבדים מהמחסן לחנות ובתוך שטחו של המחסן, ובחקירתו בפני בית הדין אף ציין כי יצא עם עגלות מלאות ארגזי שימורים, אותן נדרש לסדר. זאת, לעומת גרסתו הראשונה לפיה סידר מספר קרטונים באזורי המבצעים ופינה עוד 5-4 ארגזים באזורי המחסן, הא ותו לא.

גם המסמכים הרפואיים אינם תומכים בגרסת המערער, שכן אין בהם כל אזכור למאמץ פיזי שהוביל להופעת הכאבים, אלא להיפך, צוין במסמך מבית החולים כרמל כי הלחץ בחזה וההזעה הופיעו בשעה 7:30 בבוקר תוך מנוחה. המערער אף אישר בפני חוקר המוסד כי עבר אירוע לב קודם, בחודש ינואר 2000, וכי מאז ובמהלך כל אותה שנה חש בלחצים ובחולשה, אם כי בעוצמות נמוכות יותר מאשר אלו שחש ביום האירוע.

לאור סתירות אלו ונוספות שנפלו בחומר הראיות שהוצג בפני בית הדין האזורי, בחר הוא להעדיף את גרסתו המוקדמת יותר של המערער, וקבע, כי לא הוכח אירוע חריג בעבודתו של המערער ביום 31.12.2000 שהוביל לאוטם.

5.      בערעורו טען המערער, כי יש לראות  בראיות שהציג בפני בית הדין קמא לפחות כראשית ראיה, המצביעה על כך שאכן היה אירוע חריג בעבודתו ביום הנטען. גם סמיכות הזמנים מצביעה על כך. בכל אופן, ובמצב של ספק, היה על בית הדין להפעיל ספק זה לטובת המבוטח, קרי- המערער, או לכל הפחות למנות מומחה רפואי שיכריע בשאלת קיומו של אירוע חריג באותו היום. לגבי המסמכים הרפואיים, טען המערער, כי יש לראות בהם כ"אנמנזה שותקת", שלא כוללת התייחסות לאירוע שהתרחש או לא בעבודתו של המבוטח, ועל כן יש להתייחס אליה ביתר סלחנות לעומת אנמנזה הקובעת באופן פוזיטיבי דברים שהמבוטח מתכחש אליהם לאחר מכן.

6.      בישיבת קדם הערעור הסכימו ב"כ הצדדים כי טיעוניהם ישמשו כסיכומים בכתב,  וכי לאחר מכן יינתן פסק דין על סמך טיעונים אלו וכלל החומר שבתיק. ב"כ המערער חזר, בעיקרו של דבר, על טענותיו בערעור. ב"כ המוסד טענה כי מדובר בערעור על קביעות עובדתיות של בית הדין קמא, ועל התרשמותו הישירה מן העדויות שהובאו בפניו. עוד הוסיפה ב"כ המוסד, כי אין המדובר במצב של ספק לעניין חריגות האירוע, ואף לא באנמנזה שותקת, שכן לא כתוב שמדובר באוטם שאירע לאחר מאמץ כלשהו.

7.      דיון והכרעה:

   א.        לאחר ששמענו את טיעוני הצדדים ונתנו דעתנו לכלל החומר שהובא לפנינו, הגענו למסקנה, כי דין הערעור להידחות. הערעור מכוון, בעיקרו של דבר, כנגד ממצאיו העובדתיים של בית הדין האזורי, והמשקל שנתן לעדויות ולראיות שהובאו בפניו. ככלל, לא תתערב ערכאת הערעור בממצאים העובדתיים שקבעה הערכאה הדיונית אשר ראתה ושמעה את העדים. ערכאת הערעור אף אינה נוהגת להתערב בממצאי מהימנות של הערכאה הדיונית. מקרה זה אינו מצדיק סטייה מכלל זה. בית הדין האזורי השתית את מסקנותיו על חומר הראיות, כשהוא מקיף את המחלוקת על כל פניה, תוך ניתוח מפורט. מסקנותיו מעוגנות, אפוא, בחומר הראיות, וניתוחו המשפטי, בהתחשב בכל האמור, נכון.

    ב.         משכך הוא, מתאשר פסק דינו של בית הדין האזורי מטעמיו, במסגרת הוראתה של תקנה 108 (ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב - 1991.

8.      סוף דבר -  הערעור נדחה ללא צו להוצאות.

ניתן היום, י"ג בתשרי התשס"ח (25.9.2007), בהעדר הצדדים.