פסק-דין בתיק עבל 79/06

השופטת ורדה וירט - ליבנה

1.         הערעור שבפנינו נסוב על פסק דינו של בית הדין האזורי בירושלים (השופטת רונית רוזנפלד ונציג הציבור מר א. מחלב; בל 11849/04), אשר דחה את תביעתו של המערער לקצבת נכות, מאחר והמערער לא היה תושב ישראל במועד בו לקה בנכות כללית על פי הוראות חוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) תשנ"ה - 1995 (להלן: "החוק").

2.         העובדות כפי שנקבעו בבית הדין האזורי הן:

            המערער יליד 1965, התחתן בשנת 1995  והוא כעת נשוי ואב לשלושה ילדים, מחזיק בתעודת זהות של מדינת ישראל.

            המערער סובל ממחלת נפש אשר פרצה  ביום 5.6.02.

            הצדדים חלוקים בשאלה היכן גר המערער לפני שפרצה המחלה:

משפחת המערער טוענת שהמערער גר כל השנים אצל אחיו בירושלים בשכונת בית חנינא.

לעומת זאת המוסד לביטוח לאומי טוען שהמערער התגורר בנכס של אביו הכולל ארבע דירות בשכונת ביר נבאללה שמחוץ לתחום ירושלים, זאת על סמך הודעה שנגבתה מסמר שונאר, אשת אחיו ג'מאל ביום 2.12.01, ממנה עולה כדלקמן: הנחקרת  הצביעה על אחד מחדרי הדירה כחדרו של  התובע, אולם  בחדר לא נמצאו חפצים ובגדים שלו. בתגובה היא אמרה שהם "בדרך" להביא את בגדיהם וחפציהם. כשנתבקשה להסביר נרשמה מפיה התשובה:

            "הם באים והולכים לכאן ולביר נבאללה והגיסים שלי בעבודתם, וגיסתי אשתו של חאלד הלכה לרופא, ואשתו של נדאל נסעה להורים שלה מכפר אוסכין שליד שכם."

כן מסתמך המוסד לביטוח לאומי על הודעה של גב' אבו זהרייה חלימה מיום 5.3.00 אשר השכירה את הנכס בבית חנינא לאבי המערער ולא מנתה את המערער כמי שהתגורר בדירה בבית חנינא.

3.         בית הדין האזורי לאחר ששמע את העדויות והתרשם מן העדים ישירות קבע בפסק דינו :

"לאחר כל הדברים הללו אנו קובעים כי אין אנו  מאמינים לעדי התובע בדבר מקום מגוריו של התובע בדירת עליאן במועד  היווצר אי הכושר. בפנינו נפרשו עדויות מלאות בסתירות אין לתת אמון באיזו מהן. לא הובהר לנו כיצד זה נעלמה דירת עליאן מן התצהירים בשלב הראשון  של הכנת התיק לשלב ההוכחות, תשובות העדים בעניין מיקום חפציו של נדאל בעת ביקור החוקר סתרו זו את זו, ועדותה של העדה סמאר שללה כל רישום שנרשם בהודעה שנגבתה מימנה והיא אינה מהימנה עלינו כלל וכלל. העדות נאדיה וסמאר ניסו להרחיק עצמן לחלוטין מכל ידיעה אודות נכס האב שבבית נבאללה הכולל ארבע דירות ועדותן גם בהקשר זה אך מוסיפה קושי ליתן אמון בעדויותיהן."

"לאור העולה מחומר הראיות ומשאין אנו נותנים אמון בגרסת עדי התובע אנו קובעים כי במועד היווצר אי הכושר התובע לא התגורר בבית עליאן כנטען על ידו."

4.         בהתאם לתקנה 103 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי - דין), התשנ"ב - 1991ובהסכמת בא כוח המערער הוגשו סיכומים בכתב מטעמו בא כוח המשיב טענה בעל פה וטיעוניה שנרשמו בפרוטוקול הינם סיכומים בכתב, אשר הועברו למותב לצורך מתן פסק הדין.

5.         בא כוח המערער טען, כי עדי המערער נמצאו לא מהימנים, לא משום שבית הדין התרשם כי אינם דוברי אמת, אלא מפני שבתצהירי שני אחיו ואשת המערער לא הזכירו את הסכם השכירות לגבי "דירת עליאן" בשטח ישראל ודירה זו הוזכרה לראשונה בעדותם. בא כוח המערער טוען שהסכם השכירות צורף לכתב התביעה ושמקור הטעות בתצהירים בתקלה משרדית, שהוא שכח להכניס פרט זה לתצהיר ולא הקריא להם את תוכן התצהיר לפני שחתמו עליו.

6.         באת כוח המשיב סמכה ידה על פסק דינו של בית הדין האזורי והוסיפה שאין להתערב בקביעות עובדתיות המבוססות על מהימנות העדים.

דיון והכרעה

7.         הכלל הוא כי ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בקביעות העובדתיות של הערכאה הדיונית ובמיוחד בהתרשמותו של בית הדין האזורי מן העדויות שנשמעו בפניו. לאחר שבחנו את החומר המצוי בתיק בית הדין האזורי ואת טענות באי כח הצדדים לא מצאנו כי יש מקום להתערב בהתרשמות של בית הדין האזורי ובקביעותיו העובדתיות המסתמכות גם על התרשמותו הישירה מן העדויות וממהימנותן.

8.         מהחומר המצוי בתיק בית הדין האזורי עולות סתירות מהותיות רבות בין העדויות לבין עצמן ובינן לבין התצהיר הראשי ובינן לבין ההודעה שגבה המוסד לביטוח לאומי, הסתירות היו בשאלות מהותיות כגון משך הזמן בו התגוררו בדירה, מהיכן עברו לדירתם הנוכחית, מיקום חפציו של המערער בעת ביקור החוקר מטעם המוסד לביטוח לאומי. מעבר לכך, לא ניתן הסבר משכנע לעובדה שבהודעה נכתב כי לא היו חפצים של המערער בדירה.

לכן טענתו של בא כח המערער בעניין הסכם השכירות של "דירת עליאן" אין בהם כדי לשנות מקביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי שניתנו על סמך העדויות בכללותן.

9.         המערערים תלו יהבם בערעור בכך שבית הדין האזורי הסתמך על סיפור דירת עליאן אשר נעלם מתצהירם של המערערים. קביעה זו היתה אחת משורה ארוכה של סתירות  שעליהן הצביע בית הדין האזורי ובכל מקרה יש לבחון את התמונה בכללותה. וכפי שכבר נאמר לעיל, לא מצאנו כי יש מקום להתערב בקביעותיו העובדתיות של בית דין האזורי ולכן דינו של הערעור להדחות מטעמיו של בית הדין האזורי.