פסק-דין בתיק עבל 78/08

השופטת רונית רוזנפלד

1.         לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בבאר שבע (השופט אילן סופר; בל 3419/06) שדחה את תביעתו של המערער לדמי אבטלה. בית הדין האזורי קבע, כי אין המערער זכאי לדמי אבטלה מן הטעם שלא התקיימו יחסי עובד מעביד בין המערער לבין בנו.

2.         העובדות הרלבנטיות כפי שעולה מפסק דינו של בית הדין האזורי הן כדלקמן:

א.        המערער, שעסק בעבודות צבע, היה רשום כעצמאי משנת 1978 ועד שנת 2003.

ב.         המערער עבד בעסק של בנו, דרור מגרה, מיום 1.4.02.

ג.         ביום 1.7.04 פוטר המערער מן העבודה. במכתב הפיטורים נרשם, כי אין למעביד עבודה עבורו, וכי המעביד ישמח לשיתוף פעולה מחדש אם תימצא עבודה מתאימה למערער.

ד.         סמוך לאחר פיטוריו (להלן - הפיטורים הראשונים) הגיש המערער תביעה לדמי אבטלה במוסד לביטוח לאומי. תביעתו של המערער אושרה בשעתו, ולמערער שולמו דמי אבטלה לתקופה שמיולי 2004 ועד פברואר 2005.

ה.        בחודש פברואר 2005 שב המערער לעבוד אצל בנו. במהלך התקופה המערער נפגע בתאונה שהוכרה כתאונה בעבודה. המערער פוטר   מעבודתו בחודש יולי 2006 (להלן - הפיטורים השניים). במכתב המעסיק מיום 1.8.06 מצוין, כי עבודת המערער הופסקה עקב אי יכולתו לעמוד במאמץ הכרוך בעבודה פיסית.

ו.         לאחר הפיטורים השניים שב המערער והגיש תביעה לדמי אבטלה. תביעתו נדחתה על ידי המוסד לביטוח לאומי, מן הטעם שלא התקיימו יחסי עובד מעביד בינו לבין בנו.

3.         פסק הדין של בית הדין האזורי

            השאלה שעמדה להכרעת בית הדין האזורי הייתה האם התקיימו יחסי עובד מעביד בין המערער לבין בנו. בית הדין האזורי עמד על כך כי בקרבה משפחתית כשלעצמה אין כדי למנוע היווצרות יחסי עובד מעביד, וכי כאשר הצדדים הם קרובי משפחה יש מקום לבחון בקפידת יתר את טיב היחסים שנוצרו, אם הם "יחסים וולונטריים התנדבותיים או קשר חוזי להסדרת מערכת זכויות וחובות". בית הדין עמד על כך כי יש לתת את הדעת לסימני היכר כגון מסגרת שעות העבודה, שכר ריאלי או סמלי, וכן אם מעשיו של בן המשפחה חרגו מעזרה משפחתית. בית הדין גם עמד על כך כי בנסיבות כגון אלו יש לבחון האם מדובר בהסדר אמיתי או שמא בהסדר פיקטיבי. כמו כן, ציין בית הדין כי על מנת שבן משפחה יחשב כעובד, נדרש כי עבודתו בוצעה באופן סדיר וכי אלמלא נעשתה העבודה על ידי קרוב המשפחה, היא הייתה נעשית על ידי עובד אחר.

            בשים לב להנחיות הפסיקה בנושא, ולאור הראיות כפי שנפרשו לפניו, קבע בית הדין האזורי, כי התנהגות המערער מחזקת את גרסת המשיב כי ההעסקה הייתה במסגרת הסדר פיקטיבי.

בית הדין קבע לא הוכח לפניו כי תלושי השכר שהונפקו למערער שיקפו את שכרו כפי שהיה בפועל. כמו כן, עדותו של המערער הצביעה על כך שעבודתו לא הייתה סדירה. אף לא הוכח כי אדם אחר הועסק במקומו של המערער על מנת שיבצע עבודה אותה לא יכול היה המערער לבצע בעצמו.

משלא הוכח  קיומו של קשר בין התמורה שהופקדה בחשבון הבנק של המערער לסכומי ההשתכרות כפי שצוינו בתלושי השכר, היותה של העבודה בלתי סדירה,  והעובדה שלא היה מי שעבד במקום העבודה במקומו של המערער הגיע בית הדין האזורי לכלל המסקנה כי דין התביעה להידחות.

4.         במסגרת דיון קדם ערעור הודיעו הצדדים על הסכמתם, כי הטיעונים כפי שפורטו בכתב הערעור וכפי שנרשמו מפיהם בדיון יחשבו כסיכומים בכתב, וכי פסק הדין יינתן על ידי המותב על יסוד סיכומי הצדדים וכלל החומר שבתיק.

5.         עיקרי טענות המערער

            לטענת המערער הוא היה עובד של בנו לכל דבר ועניין. לטענתו הוא הוכיח כי השכר שקיבל מהעסק של בנו בשיעור של 200 ש"ח לכל יום עבודה היה בגין עבודה שביצע ובהתאם להיקפה. הבן היה שרוי במצב כלכלי קשה, והיו לו חובות כספיים בשיעור ניכר, ומכאן התשלומים החלקיים והבלתי סדירים, שקיבל. את תשלומי השכר קיבל בין בצ'ק , בין במזומן ובין דרך משיכות כספים מכרטיס האשראי של בנו, לצורך ביצוע תשלומים עבור קניות פרטיות.

            מצבו של המערער לא היה שונה ממצבו של  כל עובד אחר שמעסיקו נתון בקשיים כלכליים, ואינו מצליח לשלם לו את מלוא שכרו בתום החודש.  עקב הקשיים הכלכליים בהם היה נתון המעסיק, הוא קיבל מקדמות על חשבון השכר., וההפרש שולם לו בהמשך, ולעיתים במזומן. בפועל קיבל את מלוא השכר שהגיע לו וכפי שצוין בתלוש,  גם אם לא במועד שנקבע לכך בחוק הגנת השכר. לטענת המערער, הוא ובנו לא הקפידו על רישום ימי העבודה מאחר שסמכו זה על זה. בכל פעם שהיה לבן כסף, הוא שילם את חובו למערער.