פסק-דין בתיק עבל 648/06

השופטת ורדה וירט-ליבנה

1.         בפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בחיפה (השופטת מרגלית פיקרסקי ונציגי הציבור מר גיורא רדר ומר ישראל סולומון; בל 784/02) בו נדחתה תביעת המערער להכרה בליקויי שמיעה ובטנטון מהם הוא סובל כתאונה בעבודה או כמחלת מקצוע. הדיון בערעור זה נערך בדרך של סיכומים בכתב.

2.         להלן תמצית העובדות העולות מפסק הדין בבית הדין האזורי ועיקרי ההליך בעניינו של המערער

א.  המערער, יליד 1934, עבד בעבודות שונות בחברת השייט הישראלית "צים" משנת 1963 עד לשנת 1997, עת פרש לגמלאות. 

ב.   לא היתה מחלוקת בין הצדדים כי בתקופה בה עבד המערער כסיפונאי, בין השנים 1966 ל-1970, הוא נחשף לרעש בעוצמה מזיקה בעת עבודות "צ'יפינג" (גירוד חלודה ידנית באמצעות פטיש) ועבודות צבע וניקיון. אולם, עבודת הצ'יפינג לא נעשתה דרך קבע על האוניה, אלא כ-8 חודשים בשנה בממוצע ולא בימות גשמים.

ג.   במסגרת עבודתו של המערער כעובד משק וכטבח, בין השנים 1963 ל-1966 והחל משנת 1970, הרבה המערער להימצא במטבח ובסביבתו, אשר ממוקם מתחת לסיפון. מדו"חות מדידות הרעש שהוצגו בפני בית הדין האזורי בשנים 1975 ו-1976, קרי בתקופה בה עבד כטבח, עולה כי הרעש שנמדד במטבח באוניה "קיסריה", בה עבד המערער, היה 75 דציבל בזמן הפלגה ו-73 דציבל בזמן עגינה. במטבח באוניות "דגניה" ו"טבריה", גם בהן עבד המערער, נמדד רעש של 69 דציבל בעת הפלגה ו-68 דציבל בעת עגינה.

ד.   המערער הגיש תביעה לנכות כללית, והוא אובחן כסובל מליקוי שמיעה. ועדה רפואית קבעה ביום 14.5.98 את נכותו בגין ליקוי שמיעה בשיעור של 5% החל מאפריל 1995.

ה.  לעניין שאלת המועד בו החל המערער להתלונן על ליקוי שמיעה, בית הדין האזורי קבע בהחלטה כי המערער החל להתלונן בשנת 1995 או בסמוך לכך.

ו.   לאחר שניתח את עובדות המקרה, קבע בית הדין האזורי כי אין מקום למינוי מומחה לעניין מחלת מקצוע. עם זאת, נקבע כי יש מקום למינוי מומחה רפואי לעניין הקשר הסיבתי בכל הנוגע לפגיעה בדרך של מיקרוטראומה.

ז.   ד"ר י' פלוטקין, מומחה למחלות א.א.ג, מונה כיועץ-מומחה רפואי מטעם בית הדין (להלן המומחה). בחוות דעתו מיום 15.7.05 שלל המומחה קיומו של קשר סיבתי בין תנאי עבודתו של המערער בחשיפה לרעש לבין הליקוי בשמיעתו. המומחה קבע בחוות דעתו כי "על פי בדיקת השמיעה המדויקת מ-18.1.96, הסמוכה ביותר לפרישת מר לוי מעבודתו בצים (ב-1997) אובחן אצלו אז ליקוי מעורב, דהיינו תחושתי-עצבי והולכתי. מקור המרכיב ההולכתי, אך ורק בשעווה רבה שנראתה בתעלות השמע (ממצא טבעי שלא קשור בשום צורה לעבודה כלשהי). מידת המרכיב התחושתי עצבי שבליקוי, קלה". באשר לבדיקות השמיעה בין השנים 91' ל-95' קבע המומחה : "לא ניכר מתוכן אותו ליקוי אופייני פרוגרסיבי היכול להתגבש כתוצאה מחשיפה לרעש במקום העבודה, על ציר הזמן".

ח.  לעניין הטנטון, קבע המומחה כי "תלונת הטנטון לא מוזכרת באף אחד מדפי המעקב המרפאתי. לו מקור הטנטון הנטען בעבודה, היה על מר לוי לחוש בכך עוד בתקופת עבודתו. אני קושר את התלונה - אם בכלל קיימת - לתחלואה הכללית, למשל, ליתר לחץ הדם המתועד במסמכים הרפואיים". לסיכום, קבע המומחה כי: "הרעש לו נחשף התובע במהלך שנות עבודתו, לא גרם לו לפגיעות זעירות, חוזרות ודומות, שניתן להבחין בהם, ושאפשר לייחס אותן לזמן מסוים", וכי את המצב הקיים יש לראות כ "תוצאה של תהליך תחלואתי רגיל, למשל הזדקנות טבעית של האוזן הפנימית, בהתאם לעשור השמיני של החיים".

ט.  גם לאחר שהופנו אליו שאלות הבהרה רבות ומפורטות דבק המומחה בעמדתו וקבע מפורשות כי ליקוי השמיעה שאובחן אצל המערער לא נגרם ואף לא הוחמר כתוצאה מחשיפתו לרעש במסגרת עבודתו. עפ"י חוות הדעת ליקוי השמיעה שנמצא אצל המערער "אופייני אך ורק לליקוי שמקורו בתהליך ההזדקנות הטבעי העובר על האוזן הפנימית, עקום של אדם בעשור השביעי לחייו" (ההדגשה במקור - ו.ו.ל). כן קבע המומחה כי אין לקשור בין תלונתו הסובייקטיבית של המערער על טנטון לבין עבודתו.

י.   בית הדין האזורי, בפסק דינו, אימץ את חוות דעת המומחה ודחה את התביעה, משלא נמצא שום נימוק המצדיק לסטות מחוות הדעת.

יא. בנימוקי הערעור מטעמו, טען המערער כי יש הצדקה במקרה דנן לסטות מהאמור בחוות דעתו של המומחה. טענתו מתבססת על חוות דעת מיום 7.4.98 מטעם פרופ' יואכימס, מומחה מטעם המל"ל, שהוגשה למל"ל במסגרת קביעת נכותו הכללית של המערער, ממנה לפי הטענה משתמע כי קיים קשר סיבתי ברור בין העבודה לבין ליקוי השמיעה. משכך, טוען המערער, מונחת בפני בית הדין שתי חוות דעת סותרות מטעם גורמים ניטרליים. כן נטען, כי נראה שחוות הדעת של פרופ' יואכימס לא עמדה בפני המומחה בעת כתיבת חוות דעתו, ולכן קיים חשש שהיא ניתנה על בסיס נתונים חסרים. כן טוען המערער, כי יש לבטל את פסק הדין בבית הדין האזורי, הואיל והוא חתום ע"י השופטת פיקרסקי ונציג העובדים בלבד, בלי חתימת נציג המעבידים מר ישראל סולומון.

יב. בדיון קדם הערעור שנערך בפניי, הסכימו הצדדים כי חוות הדעת של פרופ' יואכימס תובא בפני המומחה ותופנה אליו שאלת הבהרה ביחס לחוות הדעת. בשאלת ההבהרה שהופנתה למומחה נאמר: "לאחר שעיינת בחוות דעתו של פרופ' יואכימס, המצורפת להחלטה זו, בחוות דעתך מיום 15.7.05 ומיום 9.1.06 ובכלל החומר שבפניך, האם תשתנה חוות דעתך?".

יג.  בתשובה מיום 4.3.07, לא סטה המומחה ממסקנותיו הקודמות. המומחה קבע כי אין להסתמך על האמור בחוות הדעת של פרופ' יואכימס מהסיבות הבאות:

1.   חוות הדעת תמציתית ביותר, ולא ברור על איזה אודיוגרם היא מסתמכת;

2.   פרופ' יואכימס לא נימק את הערכת הנכות;

3.   בדיקת השמיעה הסמוכה ביותר למועד כתיבת חוות הדעת לוקה מאוד בחסר ולא בוצעה כנדרש בהוראות המחייבות;

4.   עפ"י בדיקה נוספת מיום 18.1.96 (אשר גם עליה כנראה מבוססת חוות הדעת של פרופ' יואכימס) שמיעת המערער רחוקה ביותר מלשקף 33 שנות עבודה בחשיפה לרעש מזיק.