פסק-דין בתיק עבל 631/06

השופט יגאל פליטמן

בפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בירושלים (סגנית השופטת הראשית דיתה פרוז'ינין; בל 1221/00) בו נדחתה תביעת המערערת להכיר בליקויים בשמיעתה כבפגיעה בעבודה כמשמעותה בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995. נציין, כי זהו גלגולו השלישי של תיק זה בפנינו.

העובדות נקבעו בפסק דינו הראשון של בית הדין האזורי בתיק זה (השופט יעקב נויגבורן; בל 1221/00), כדלקמן:

"א.   התובעת עבדה כמזכירה במרכז לקשיש הופמן בין השנים 3.99-11.91.

ב.      התובעת עבדה בין הימים ראשון עד חמישי, בסך הכל 26 שעות שבועיות.

ג.      התובעת ישבה בחדר שגודלו בערך 2.7 X  4.5   מטר, ובו שני חלונות (חלון אחורי ארוך וארון צדדי קטן). החדר ללא תקרה אקוסטית.  בחדר היה שולחן ושידת מגירות. מצד שמאל לשולחן בו ישבה, במרחק של מטר ממנה ניצב מקרר מסחרי גדול ברוחב של כמעט כל החדר ובגובה של כשני מטר, אשר הגיע לתקרה. מקרר זה הוכנס לחדרה של התובעת בשנת 92 או 93.

ד.      במקרר נהגו לשים את הארוחות הקרות אשר שווקו לקשישים, כ- 150 מנות שהתקבלו בימי ראשון.

ה.     המקרר עבד כל הזמן כשתוך כדי עבודתו השמיע רעש בעוצמה רבה. לעתים הרעש היה קטן למספר דקות (כשתיים-שלוש דקות) ולאחר מכן שוב מתגבר.

ו.       בשעות אחר הצהרים היו מגיעים מתנדבים ועובדים במקום ומאחר שלא סבלו את הרעש היו מנתקים את המקרר מהשקע.

ז.      התובעת היתה חשופה לרעש המקרר כ- 6 עד 7 שעות ביום.

ח.     על פי הודעה שהוגשה מטעם התובעת, ואשר המוסד לביטוח לאומי הסכים לו, גובה הרעש שנמדד במקום ישיבתה של התובעת היתה 74 דצ' עם דלת סגורה ו- 73 דצ' עם דלת פתוחה.

ט.     בעבר, ועוד לפני שעבדה התובעת בבית הופמן, סבלה מבעיות שמיעה אלא שבמהלך עבודתה בבית הופמן התדרדרה שמיעתה".

בית הדין האזורי מינה כמומחה יועץ רפואי את ד"ר גולדשר, אשר התבקש לקבוע, האם ישנו קשר סיבתי רפואי בין נסיבות עבודתה של המערערת כפי שתוארו לעיל, לבין הליקוי בשמיעתה. בחוות דעתו של ד"ר גולדשר נכתב, כי "ייתכן" שהרעש בעבודתה של המערערת השפיע על הירידה בשמיעתה, אולם רק במידה מועטה, וכן כי "ייתכן" כי מדובר בהשפעה מועטה בצורה של פגיעות זעירות. גם בחוות דעתו המשלימה ציין, כי בדיקות השמיעה "מרמזות" על גרימת נזק מינימלי לאוזניה של המערערת כתוצאה מהרעש בעבודתה.

לפיכך הסכימו הצדדים להצעת בית הדין האזורי, לפיה ימונה מומחה רפואי נוסף, ד"ר ניר. ד"ר ניר, בחוות דעת מפורטת ומנומקת, שלל באופן חד משמעי את הקשר שבין עבודתה של המערערת לבין הליקוי בשמיעתה, וקבע, כי מקור הירידה בשמיעתה הוא מצבה הרפואי הקונסטיטוציונלי. גם בחוות דעתו המשלימה, הסביר ד"ר ניר, מדוע לדעתו אין מדובר בירידה בשמיעה עקב חשיפה לרעש.

בית הדין האזורי העדיף את חוות דעתו המנומקת והחד משמעית של ד"ר ניר, ועל כן, דחה את התביעה.

המערערת ערערה על פסק דין זה לבית הדין הארצי (עב"ל 1157/02), ובו טענה כי המקרר שלידו עבדה תוקן בשנת 1998, וכתוצאה מכך פחת רעש הטרטור שהופק ממנו. על כן, ולאור האמור בחוות דעתו של ד"ר ניר, לפיה במקרה של שנץ בתדירות של כ-4,000 הרץ, אפשר שיתקיים קשר סיבתי בין החשיפה לרעש לבין ליקוי השמיעה, גם במקרה של אוטוסקלרוזיס, הוחזר התיק לבית הדין האזורי על מנת שידון בשאלה העובדתית של עוצמת הרעש טרם תיקון המקרר, ויאפשר הפניית שאלות הבהרה נוספות לד"ר ניר, היה ויתברר כי עוצמת הרעש טרם התיקון הייתה גבוהה יותר.

בית הדין האזורי (סגנית השופטת הראשית דיתה פרוז'ינין; בל 1221/00) קבע, כי הוכח שעוצמת הרעש שהפיק המקרר טרם תיקונו הייתה למעלה מ-85 דציבל. על כן, התיר הפניית שאלות הבהרה נוספות לד"ר ניר. בחוות דעתו המשלימה קבע ד"ר ניר, כי אין בנתון זה כדי לשנות את חוות דעתו הקודמת, לפיה אין מדובר במחלת מקצוע או בפגיעה מסוג מיקרוטראומה, אלא במחלה תורשתית המתועדת אצל המערערת עוד לפני תחילת עבודתה. יותר מזה, ליקוי שמיעה זה אף הגן על המערערת מפני הרעש בעבודתה, בדומה להשפעתו של אטם אוזניים. לאור חוות דעתו של ד"ר ניר, דחה בית הדין האזורי את התביעה.

גם על פסק דין זה הוגש ערעור לבית הדין הארצי (עב"ל 471/05), בו ניתן תוקף של פסק דין להסכמת הצדדים, לפיה יופנו לד"ר ניר שאלות הבהרה נוספות. עוד הוסכם, כי חוות דעתו המשלימה של ד"ר ניר, שתינתן בעקבות הפניית שאלות הבהרה אלו, תהיה בבחינת "סוף פסוק" להתדיינות שבין הצדדים.

ד"ר ניר, בחוות דעתו המשלימה, קבע פעם נוספת, באופן מנומק ומפורט, כי למחלת האוטוסקלרוזיס ממנה סובלת המערערת אין שום קשר לפגיעה מרעש, וכי גם השנץ המופיע בבדיקות שנעשו לה אופייני למחלה זו. אשר על כן, דחה בית הדין האזורי את התביעה.

בערעורה בפנינו טענה המערערת כי, למעשה, לא הסכימה שחוות דעתו המשלימה של ד"ר ניר תהווה סיום להתדיינות שבין הצדדים. עוד טענה המערערת, כי הוכחו במלואם שני הנדבכים הדרושים לשם ייחוסו של נזק שמיעתי לפגיעת רעש: חשיפה לרעש סביבתי בעוצמה של 85 דציבל ומעלה; ליקוי שמיעה המיוצג כשנץ בבדיקות של תדרי השמיעה הגבוהים. לגבי חוות דעתו של ד"ר ניר טענה המערערת, כי היא מנוגדת לחוות דעתו של המומחה מטעם המערערת, ד"ר גורביץ, ולחוות דעתו של ד"ר גולדשר, לפיהן יש קשר בין הרעש בעבודתה של המערערת לבין הליקוי בשמיעתה, וכי חוות דעתו רצופת סתירות ומנומקת בחסר, ומתעלמת ממסכת העובדות שנקבעה על ידי בית הדין האזורי. כן טענה המערערת, כי ד"ר ניר כבר גיבש דעתו בחוות דעתו הראשונה, ולכן חוות דעתו המשלימות היו מבוססות על דעה מוקדמת ושגויה. לפיכך, טענה המערערת, היה על בית הדין האזורי להתיר לה להפנות שאלות הבהרה נוספות לד"ר גולדשר.

בישיבת קדם הערעור הוחלט, כי הצדדים יגישו סיכומיהם בכתב, וכי הצדדים יימנעו מלהתייחס בסיכומיהם להסכמה האחרונה להחזיר את עניינה של המערערת לבית הדין האזורי, או למספר הפעמים בהם הוחזר התיק, אלא רק לבחינה עניינית של העניין שבערעור.

בסיכומיה חזרה המערערת, בעיקרו של דבר, על טיעוניה בערעור.