פסק-דין בתיק עבל 561/05

השופטת ורדה וירט-ליבנה

לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בתל-אביב (השופטת ורדה סאמט; בל 3998/00), אשר דחה את תביעת המערער לתשלום דמי תאונה בגין תאונה שארעה לו ביום 11.10.99.  בית הדין האזורי  פסק כי המערער לא הוכיח קיומה של סיבה מוצדקת שמנעה ממנו להגיש את תביעתו לדמי תאונה במועד.

1.      להלן הרקע העובדתי, כפי שקבע בית הדין האזורי:

א.        המערער יליד 1944, נשוי ואב לחמישה ילדים.

ב.         בתאריך 11.10.00 בשעות הלילה, במהלך אירוע חתונה, נגרמה למערער חבלה סיבובית  בברך ימין. בתאריך 12.10.99 לפנות בוקר פנה המערער לבית החולים הלל יפה ושם אובחן  נזק במיניסקוס. עוד באותו היום שוחרר המערער לביתו.

ג.         המערער המשיך בקבלת הטיפול בקופת החולים אצל כירורג-אורטופד וקיבל תעודת מחלה לתקופה מיום 12.10.99 ועד יום 12.11.99.

ד.         בתאריך 28.4.00 הוצאה למערער תעודה ראשונה לנפגע בעבודה בה נקבעה תקופת אי כושר החל מיום 13.11.99 ועד יום 1.5.00. התביעה לדמי תאונה הוגשה למשיבה ביום  31.5.00.

2.      ס' 157 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) התשנ"ה- 1995 קובע:

"על אף הוראות סעיף 296 תוגש תביעה לגמלה, לפי פרק זה למוסד תוך 90 יום מיום התאונה; ואולם המוסד יהיה רשאי, לפי שקול דעתו, ליתן את הגמלה אם נתבעה אחרי המועד האמור בגלל סיבה שמנעה מהמבוטח הגשת התביעה במועד, ובלבד שהתביעה הוגשה תוך 90 יום מהיום שחדלה להתקיים הסיבה האמורה..."

פרוש המונח "סיבה שמנעה" פורש בבית הדין הארצי  בדב"ע 1112/01 נוגידאת ראת - המוסד לביטוח לאומי מיום 18.5.03;

"סיבה שגרמה לכך שנמנע מן המבוטח לפעול להגשת התביעה, כגון- אם היה מאושפז או מרותק לביתו. המניעה בה מדבר החוק היא אובייקטיבית ואינה יכולה להיות קשורה באי ידיעת החוק, או בכל סיבה אחרת שבשליטת המבוטח... אכן, הוראות החוק ופירושו הנכון עלולים להביא למצבים בהם מבוטח לא יוכל לממש את זכותו בשל הגשת תביעת באיחור, אך זה גורלו של כל אדם שזכותו מותנית בעשיית מעשה תוך פרק זמן קצוב הקבוע בחוק".

3.      בית הדין האזורי קבע כי אין חולק שהתביעה לתשלום דמי תאונה בגין תאונה שארעה למערער הוגשה מעבר למועד 90 הימים הנקוב בסעיף 157 לחוק.  סעיף 157 לחוק מגביל את שקול הדעת שמוקנה למוסד להארכת המועד להגשת תביעה רק למקרים בהם נמנעה מהמבוטח הגשת התביעה במועד. במקרה שלפנינו, המערער לא היה מאושפז בבית החולים, ולמעט 10 ימים, לא היה מרותק לביתו. כמו כן, מציין המערער כי לא ידע שעליו להגיש תביעה תוך 3 חודשים מיום הפגיעה ועל כן לא "לחץ" על הרופא המטפל ליתן לו את האישור המתאים. בית הדין האזורי קבע כי אי ידיעת החוק אינה מהווה טעם לפעולה באיחור ואינה יכולה להוות נימוק להגשת התביעה מעבר למועדים הנקובים בחוק. את אי ידיעת החוק, אין לייחס לרופא המטפל, ועל המבוטח המבקש לממש זכויותיו עפ"י חוק, לפנות למוסד, לברר את הדברים לאשורם ולקבל את התעודה המתאימה. לאור האמור, קבע בית הדין שהמערער לא הוכיח קיומה של סיבה מוצדקת שמנעה ממנו הגשת התביעה לדמי התאונה במועד כמתחייב מהוראת סעיף 157 לחוק.

4.      לאחר ששמענו את טיעוני הצדדים ונתנו דעתנו לכלל החומר שהובא לפנינו, נחה דעתנו כי דין הערעור להידחות. בעיקרם של דברים, מוסב הערעור כנגד ממצאיו העובדתיים של בית הדין האזורי והמשקל שנתן לעדויות ולראיות שהובאו לפניו, וככלל, לא יתערב בית הדין שלערעור בכגון אלה. במיוחד במקרה דנן,  שאינו נמנה על המקרים החריגים והקיצוניים בהם נמצא פגם היורד לשורשו של עניין, או כשהדברים אינם מבוססים על פניהם.

5.      פסק דינו של בית הדין האזורי, מבוסס כדבעי בעובדות שנקבעו ובמסקנות המשפטיות הנובעות מהן ולא מצאנו טעם משפטי בטיעוניו של המערער המצדיק התערבותנו בפסיקתו.

משכך הוא, מתאשר פסק דינו של בית הדין האזורי מטעמיו, במסגרת הוראתה של תקנה 108 (ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב - 1991.

6.      סוף דבר :  הערעור נדחה. אין צו להוצאות.

ניתן היום, ט"ו באב תשס"ו  (9 באוגוסט 2006) בירושלים ונשלח לצדדים.

סגנית הנשיא אלישבע ברק-אוסוסקין  השופטת נילי ארד   השופטת ורדה וירט-ליבנה

      נציג עובדים- מר אליהו בן גרא                     נציג מעבידים- מר מאיר אנגלרט

  התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: