פסק-דין בתיק עבל 548/06

השופט יגאל פליטמן

1.      בפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע (השופט יוסף יוספי; בל 3363/05) בו נדחתה תביעת המערער לתשלום דמי פגיעה בגין תאונה שאירעה לו, לטענתו, בעבודתו ביום 8.7.2005. 

2.      ההליך בבית הדין האזורי:

         א.        בכתב תביעתו טען המערער, כי ביום 8.7.2005, בתקופה בה עבד כשכיר במלון "קיסר" באילת, נפל במדרגות המלון ונחבל, ומאז הוא אינו יכול להשתמש ביד ימינו, והוא מוגבל בתנועותיו.

          ב.         לאחר הגשת התביעה, הגיש המערער מסמך נוסף לבית הדין האזורי, ובו טען כי במסגרת עבודתו כטבח במלון "קיסר" באילת, ירד במדרגות לחדר הירקות שבמלון, נפל, והצליח רק בקושי לשוב ולעמוד על רגליו. המערער טען, כי לא היו עדים לאירוע זה, וכי חדר קצין הביטחון היה סגור, ועל כן ביקש מנהג מונית להסיעו לבית החולים, שם הפנו אותו לקבלת טיפול רפואי בקופת חולים מכבי.

           ג.         בית הדין האזורי קבע בפסק דינו את הקביעות הבאות:

ג.1. גרסת המערער נמצאה בלתי מהימנה, ועל כן, אין ביכולתו לקבוע ממצאים עובדתיים על סמך עדותו. בית הדין האזורי התרשם, כי האירוע הנטען כלל לא אירע, וכי הפגיעות להן טוען המערער לא נגרמו כתוצאה מאותו אירוע.

ג.2. יש לדחות את תביעתו של המערער גם מנימוקים נוספים, כמו העובדה שהאירוע נזכר לראשונה רק בתביעה שהגיש המערער למוסד, ואילו בטופס דמי הפגיעה לא נזכר אירוע נפילה כלשהו, או כמו העובדה שבהודעה שמסר המערער לחוקר המוסד מתגלה גרסה שונה, לפיה נעלו החליקה מעל רגלו כאשר ירד במדרגות, ובשל כך נפל. בעדותו של המערער בבית הדין מופיעה גרסה רביעית במספר, ובה סיפר כי "פספס" את המדרגה האחרונה.

ג.3. מחומר הראיות שהוצג בפני בית הדין האזורי עולה, כי חבריו של המערער לעבודה לא ידעו על האירוע הנטען, וכי הוא דיווח על האירוע רק כשבוע לאחר מכן. בית הדין האזורי לא קיבל את גרסת המערער לפיה הודיע טלפונית לשף המלון על הפגיעה עוד באותו היום בו, לטענתו, אירעה.

ג.4. גם המסמכים הרפואיים לא תמכו בגרסת המערער, שכן אין בהם כל אזכור לפגיעה בעבודה. לעומת זאת, מצוין בהם כי הכאבים בכתפו של המערער ובאיברים אחרים קיימים מזה חודשיים ימים. תעודה רפואית ראשונה לנפגע בעבודה הוצאה למערער רק ביום 1.8.2005, והמערער קיבל רק יום מחלה אחד.

          ד.         לאור האמור, דחה בית הדין האזורי את התביעה, וחייב את המערער לשלם למוסד הוצאות משפט בסך של 2,000 ש"ח, בשל אופן התנהלותו בתביעה, ובשל הגרסאות הסותרות שמסר למוסד ולבית הדין.

3.      בערעורו בפנינו טען המערער, כי המסמכים הרפואיים שבתיקו מעידים על התאונה שאירעה לו בעבודתו.

4.      בתיק זה התקיימו שתי ישיבות קדם ערעור. בישיבת קדם הערעור הראשונה, הסכים המערער לשקול לחזור בו מערעורו, בכפוף לוויתור המוסד על ההוצאות בהן חויב המערער בפסק דינו של בית הדין האזורי. המערער לא הודיענו על רצונו באשר להמשך ההליכים בערעור. לפיכך נקבע התיק לקדם דיון נוסף, בו ביקשו הצדדים להכתיב סיכומיהם לפרוטוקול, אשר ייחשבו כסיכומים בכתב, וכי לאחר מכן יינתן פסק דין על סמך הסיכומים וכלל החומר שבתיק.

5.      המערער ביקש כי אם ייקבע שלא מדובר בתאונת עבודה, לכל הפחות ישולמו לו דמי מחלה עבור התקופה בה שהה בחופשת מחלה.

6.      ב"כ המוסד טענה כי מדובר בערעור עובדתי, וכי אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאי מהימנות של הערכאה הדיונית. 

7.      דיון והכרעה:

   א.                    לאחר שנתנו דעתנו לטיעוני הצדדים ולכלל החומר שהובא לפנינו, הגענו למסקנה, כי דין הערעור להידחות. הערעור מכוון, בעיקרו של דבר, כנגד ממצאיו העובדתיים של בית הדין האזורי, והמשקל שנתן לעדויות ולראיות שהובאו בפניו. ככלל, לא תתערב ערכאת הערעור בממצאים העובדתיים שקבעה הערכאה הדיונית אשר ראתה ושמעה את העדים.ערכאת הערעור אף אינה נוהגת להתערב בממצאי מהימנות של הערכאה הדיונית.

מקרה זה אינו מצדיק סטייה מכלל זה. בית הדין האזורי השתית את מסקנותיו על חומר הראיות, כשהוא מקיף את המחלוקת על כל פניה, תוך ניתוח מפורט. מסקנותיו מעוגנות, אפוא, בחומר הראיות, וניתוחו המשפטי, בהתחשב בכל האמור, נכון.

    ב.                     משכך הוא, מתאשר פסק דינו של בית הדין האזורי מטעמיו, במסגרת הוראתה של תקנה 108 (ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב - 1991.

6.   סוף דבר -  הערעור נדחה ללא צו להוצאות.