פסק-דין בתיק עבל 547/07

1.         לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בחיפה (הנשיא רמי כהן ונציגי הציבור מר גדעון בן יוסף וגב' חדווה אלמוג; בל 2536/05) שדחה את תביעת המערער להכיר בליקוי ממנו  הוא סובל בשמיעתו כתאונת עבודה.

בית הדין האזורי קבע כי לא הוכח בפניו שהמערער היה חשוף לרעש מזיק, כנדרש לצורך הכרה בליקוי ממנו הוא סובל בשמיעתו כמחלת מקצוע. עוד קבע בית הדין כי המערער לא השכיל להוכיח כי נחשף לרעש הגורם נזק זעיר בלתי הפיך ומצטבר לפגיעה בשמיעה. משכך,  נדחתה תביעת המערער להכיר בנזק ממנו הוא סובל בשמיעתו במסגרת תורת המיקרוטראומה.

2.         העובדות הרלבנטיות כפי שהן עולות מפסק דינו של בית הדין האזורי ומכלל החומר שבתיק, הן כדלקמן:

א.        המערער, לשעבר אזרח עובד צה"ל, עבד בשנים 1992-2004 כמפקח על ביקורת מבנים בצה"ל.

ב.         לפי עדותו של המערער, אליה מפנה בית הדין האזורי בפסק דינו, שהה המערער כ-70% מזמנו ב"שטח" ו- 30% מן הזמן שהה במשרדו.

ג.         לפי עדותו של המערער, אליה מפנה בית דין האזורי בפסק דינו, ב- 15%-20% ממבנים שבדק המערער  היו מוקדי רעש, שאליהם היה המערער חשוף. אין בפסק הדין קביעות בדבר מהות הרעש שבו מדובר. לפי העולה מתצהיר המערער, הרעש שאליו היה חשוף הינו רעש של הריסת מבנים, בדיקת בטונים באמצעות פטיש אויר, רעשים בסדנאות של טנקים ונגמש"ים וכן רעש של ציוד כבד, ריתוך, משאבות וגנרטורים. לפי העולה מן התצהיר, המערער לא השתמש במגיני אוזניים.

ד.         מתוך עדותו של המערער בבית הדין האזורי כמצוין בפסק הדין , היו חודשים בהם המערער כלל לא נחשף לרעש ויכול להיות שבכל יום היה המערער חשוף לרעש.

ה.        המערער לא הגיש לבית הדין רישומי נוכחות מהם ניתן ללמוד היכן שהה בכל יום מימי עבודתו.

לפי עדותו של הממונה על בטיחות יחידת הבינוי במרחב הצפון, שהתבססה על הערכה ולא על בדיקה, המערער לא היה חשוף לרעש של יותר מ-85 דציבל  במשך 200 ימים בשנה.

פסק הדין של בית הדין האזורי

3.              בפסק דינו עמד בית הדין האזורי על כך, כי לצורך הכרה בליקוי שמיעה    כמחלת מקצוע, יש להוכיח שהייתה חשיפה לרעש בעוצמה הנחשבת מזיקה, לפרק זמן שהוגדר כך בתקנות הבטיחות לעבודה, ואילו לצורך יישום תורת המיקרוטראומה יש להוכיח חשיפה חוזרת ונשנית לרעש מזיק, כך שבהצטברותן  של חשיפות אלה נגרם נזק רבתי לשמיעתו של המבוטח.

בית הדין האזורי קבע, כי משהתובע לא הוכיח את הנדרש לפי תקנות הבטיחות בעבודה בדבר חשיפה לרעש מזיק לפחות 200 שעות בשנה כנדרש בתקנות הבטיחות, דין תביעתו להכרה בליקוי ממנו הוא סובל כמחלת מקצוע  להידחות.

          בקשר לתביעת המערער להכיר בליקוי בשמיעתו במסגרת תורת המיקרוטראומה, ובהתייחס לעובדות כפי שהמערער העיד עליהן, קבע בית הדין קמא כדלקמן:

"התמונה המתקבלת בכללותה, בנוסף להתרשמותנו שהתובע לפחות קצת מגזים בהצגת תפקידו והיותו חשוף לרעש במסגרתו, היא שהתובע לא השכיל להוכיח שנחשף לרעש מזיק, שכן אין לדעת מעדותו כמה ימים בשבוע או כמה שעות הוא בכלל היה חשוף לרעש; והאם היה הרעש בגדר רעש הגורם לנזק בלתי הפיך לשמיעה, רעש שיכול להזיק לשמיעה. באין נתונים עובדתיים על כך, לא הונחה התשתית העובדתית ליישומה של התורה' ".

בית הדין הוסיף עוד וציין כי מעדותו של המערער עולה כי קיימות ראיות על אינטנסיביות ביקוריו בשטח ועל מעשיו בעת הביקור, ומכאן שקיימות ראיות לגבי השאלה האם היה חשוף לרעש ולאיזה סוג של רעש היה חשוף. משנטל הראיה על התובע להוכיח את חשיפתו לרעש הגורם לנזק זעיר ובלתי הפיך ובמצטבר לפגיעה בשמיעה, ומשהוא לא הביא בפני בית הדין את הראיות הרלוונטיות להכרעה במשפטו, פועל הדבר לחובתו, משל רצה בהעלמת הראיה. בית הדין קבע כי המערער לא הוכיח פגיעות חוזרות ונשנות בלתי הדירות שכל אחת מהן גרמה נזק זעיר לשמיעתו ובהצטברן נגרם הליקוי בשמיעתו, ומשכך, דחה את התביעה.

4.         במסגרת דיון ב"קדם ערעור" הודיעו הצדדים על בקשתם כי טענותיהם כפי שפורטו במסגרת הדיון, וכן נימוקי הערעור ישמשו כסיכומים בכתב, וכי התיק יועבר אל המותב למתן פסק דין על יסוד הסיכומים בכתב וכלל החומר שבתיק.