פסק-דין בתיק עבל 448/03

השופט עמירם רבינוביץ

1.         המערער הוכר על ידי המוסד לביטוח לאומי (להלן - המוסד)  כמוגבל בניידות בשיעור 100%.

2.         ביום 31.7.2001 קבע המכון הארצי לבטיחות בדרכים (להלן - המכון), הפועל מכוח סעיף 9 להסכם בדבר גמלת ניידות (להלן - הסכם הניידות), כי עקב צרכיו המיוחדים של המערער, הרכב לו זקוק המערער הוא רכב מסוג שברולט אימפלה שנפח מנועו עומד על 3,400 סמ"ק (רכב זה יקרא להלן - הרכב המאושר).

3.         בעקבות קביעת המכון, קבע פקיד התביעות ביום 5.8.2001, כי המערער זכאי לקבל הלוואה עומדת לרכב המאושר. במכתב שנשלח למערער מאת המוסד  ביום 7.8.2001 צויין כי :

            " אם ירכוש [המערער] רכב אחר מהמצוין לעיל המוסד יכסה 100% מהמיסים החלים על הרכב שנרכש בפועל ולא יותר מ-100% מהמיסים החלים על שברולט אימפלה 3350 סמ"ק" (ההדגשות הוספו - ע.ר).

4.         עוד באותו היום (7.8.2001) חתם המערער, שרכש בייבוא אישי רכב מסוג פורד טאורוס (רכב זה יקרא להלן - הרכב הנרכש) על "הצהרה לרוכש רכב שונה מהרכב שהומלץ על ידי המכון", בה הצהיר כדלקמן:

" בעת מימוש ההלוואה העומדת אהיה זכאי לכיסוי מסים בסכום שאינו עולה על המסים החלים על הרכב שאותו אישר לי המכון הרפואי לבטיחות בדרכים" (ההדגשות במקור - ע.ר).

5.          כפי שעולה מחומר הראיות,  הלכה למעשה, שיעור המס המוטל על הרכב הנרכש היה גבוה ב - 32,360 ש"ח משיעור המס המוטל על הרכב המאושר.

6.          פנייתו של המערער למוסד לשאת בהפרשי המס בסכום של 32,360 ש"ח נדחתה ביום 1.1.2002 במילים הבאות :

             "על פי הסכם הנידות מוגבל בניידות זכאי להלוואה עומדת לפי הרכב הקובע לגביו וסכום ההלוואה העומדת לרכבים הקובעים נקוב בתוספת ה להסכם, סכום שנקבע על פי סכום המסים החלים על הרכבים הקובעים והמשווקים בארץ. גם כאשר הרכב הקובע, נקבע על ידי המכון הרפואי לבטיחות בדרכים המכון חייב לקבוע רכב הנמצא בארץ.

             באופן חריג ויוצא דופן מהמקובל בעת רכישת רכב, בחרת לרכוש רכב ביבוא אישי. המוסד לביטוח לאומי לא מתערב בהחלטת המוגבל בנידות, וזכותו לבחור את הרכב אותו הוא מעונין לרכוש ואת מקום רכישת הרכב. אבל מכסימום המסים שהמוסד יכסה לא יעלה על המסים שחלים על הרכב שאושר...לאור האמור לעיל, לא ניתן לשלם לך את המסים החלים על רכב שנרכש ביבוא אישי, ואשר מחירו גבוה ממחיר הרכב שאושר לך, אילו היה נרכש בישראל". 

7.          לא נחה דעתו של המערער מדחיית בקשתו, ולכן הגיש את התביעה, מושא ערעור זה, לבית הדין האזורי בתל אביב (בל 004195/02 ; השופטת אהובה עציון ונציגי הציבור לוי והרצל).

8.          בית הדין האזורי דחה את תביעת המערער, תוך שהוא קובע כי לא עלה בידי המערער להוכיח כי הוטעה על ידי המוסד. הוסיף וקבע בית הדין האזורי כי  המערער השלים את עסקת רכישת הרכב הנרכש עוד בטרם התקבל אישור לרכישת רכב זה, וכי המערער לא הגיש ערר על קביעת המכון, לפיה הרכב המתאים לו הוא הרכב המאושר. בנסיבות אלה, סבר בית הדין האזורי כי אין המערער " יכול לבוא עתה בטרוניה כלשהי על כך שבדיעבד התברר לו כי עשה מקח טעות ונדרש לשלם הפרשי מס".

             על פסק הדין הוגש הערעור שבפנינו.

9.          בערעורו טען המערער כי עקב מוגבלויותיו נאלץ לייבא את הרכב הנרכש בייבוא אישי וכי אין מקום להבחין לצורך הסכם הניידות בין רכבים שיובאו בייבוא אישי לבין רכבים שיובאו ארצה בייבוא מסחרי. עוד טען המערער כי חלה על המוסד החובה ליידעו כי יבוא הרכב באופן אישי עשוי לחייבו בתשלום מס בשיעור גבוה יותר, וכי לו היה רוכש רכב מהסוג שאושר לו באופן אישי שיעור המס המוטל על רכב זה היה גבוה ב- 29,036 ש"ח משיעור המס המוטל על אותו סוג רכב הנמצא בישראל, ולכן, לכל הפחות, מוטלת על המוסד החובה לשאת בתשלום סכום זה.

10.        המוסד תמך בפסק דינו של בית הדין האזורי מטעמיו והדגיש כי המערער  בחר שלא להגיש ערעור על החלטת המכון בדבר סוג הרכב, וכי מכל מקום על פי הוראת סעיף 9 להסכם הניידות לא יכול היה המכון לאשר למערער רכב שאינו קיים בארץ. עוד טען המוסד כי המערער החליט על דעת עצמו ומבלי ליידע את המוסד לרכוש את הרכב הנרכש, וכי רכישת הרכב על ידי המערער נעשתה מטעמי כדאיות כלכלית. בנסיבות אלה, סבר המוסד כי יש לדחות את ערעור המערער.

11.        לאחר שעיינו בטיעוני הצדדים סבורים אנו כי דין הערעור להידחות. כפי שעולה מחומר הראיות רכש המערער את הרכב הנרכש עוד בטרם התקבל אישור המכון לגבי הרכב לו זקוק המערער (ראה מכתבי המערער למוסד מיום 20.5.2001 ומיום 24.5.2001). לא זו אף זו. המערער לא הגיש ערר על החלטת המכון בדבר הרכב לו הוא זקוק. פעולה זו של המערער נעשתה מתוך מחשבה כי שיעור המס בגין רכב מסוג שברולט זהה לשיעור המס בגין הרכב הנרכש. ואולם, בדיעבד הסתבר כי שיעור המס שמוטל על הרכב הנרכש גבוה משיעור המס המוטל על הרכב המאושר. טעות זו של המערער היא בבחינת "טעות בכדאיות העסקה" שאינה מקנה כל זכות למערער.

12.        אין בידינו אף לקבל את טענת המערער, לפיה חלה על המוסד החובה ליידעו כי יבוא הרכב באופן אישי עשויה לחייבו בתשלום מס בשיעור גבוה יותר. כאן המקום לציין, כי ההפרש בשיעור המס שהוטל על המערער נובע מהעובדה כי הרכב הנרכש יובא ארצה בייבוא אישי ועל פי תקנות המכס (חישוב ערכם של טובין שיובאו לשימוש עצמי), התשס"א - 2001 ערכו של רכב זה נקבע על פי  מחירו לצרכן בחו"ל, בעוד רכב שיובא ארצה ביבוא מסחרי ערכו נקבע על פי מחירו " בשער מפעל היצרן" וערך זה נמוך משמעותית מערכו של רכב המיובא בייבוא אישי. לאור האמור, נראה כי טרוניתו של המערער בעניין זה צריכה להיות מופנית לרשויות המכס ותרופתו בעניין זה אינה בבית דין זה. מכל מקום, אין לטענותיו אלו ולזכויותיו מכח הסכם הניידות כל קשר וזיקה.

13.        עוד נציין, כי במכתב המוסד למערער נכתב מפורשות כי אם ירכוש המערער רכב אחר מזה שאושר לו לא ישתתף המוסד בתשלום מס העולה על שיעור המס המוטל על  הרכב המאושר. המערער אף היה מודע לתנייה זו, כפי שעולה מההצהרה עליה חתם כאמור ביום 7.8.2001. בנסיבות אלה, יצא המוסד ידי חובתו ולא הייתה מוטלת עליו החובה להודיע כי יבוא הרכב באופן אישי עשוי לחייבו בתשלום מס בשיעור גבוה יותר.