פסק-דין בתיק עבל 418/07

השופטת רונית רוזנפלד

1.         לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בתל אביב (השופט יצחק לובוצקי; עב"ל 418/07), בו נקבע, כי המערער לא הוכיח קיומו של אירוע חריג בעבודתו, ונדחתה תביעתו להכיר בפגימה ממנה הוא סובל בליבו כתאונה בעבודה.

2.         העובדות הרלוונטיות כפי העולה מן התיק הן כדלקמן:

א.        המערער, יליד שנת 1945 עובד חברת דלק, התייצב ביום 10.6.03  במכון מור לבדיקה רפואית שנקבעה לו מראש. נוכח ממצאי הבדיקה הופנה המערער לבית החולים בילינסון, ושם אושפז.

.

.

ב.              ביום 12.6.03 עבר המערער צינתור שבמהלכו בוצעה הרחבה והותקן   

תומכון (סייפר). המערער שוחרר לביתו עם הנחיה למנוחה של כחודש ימים.

ג.                טענת המערער לפיה יש לראות את מצבו הרפואי כקשור באירוע שארע בעבודתו ביום 9.6.03 נדחתה על ידי המשיב (להלן - המוסד לביטוח לאומי או המוסד),  וכנגד החלטה זו הגיש המערער את תביעתו לבית הדין האזורי.

ד.         המערער סובל מפגימה בליבו מאז שנת 2000.

ה.        לטענת המערער, ביום 9.6.03 התקיימה אסיפת עובדים במקום העבודה, שבה היה נתון בדחק נפשי חריג. הדחק הנפשי החריג שבו היה נתון נבע  מכך, שבאותה אסיפה  הבהיר מנכ"ל החברה לעובדים כי מי מן העובדים שלא יחתום על הסכם עבודה חדש, שביטא הרעה משמעותית בתנאי ההעסקה, יפוטר. באותה אסיפה התפתח ויכוח בינו לבין המנכ"ל, שבעקבותיו חש ברע, ונטל עקב כך כדור קורדיל.

            לפי המתואר על ידי המערער, עוד ביום 28.5.03 הוזמן לפגישה דחופה עם מנהל התחזוקה בחברה. באותה פגישה הודיע לו מנהל התחזוקה על החלטת הנהלת המעסיקה לבטל את הסכם העבודה הקיים עם העובדים הותיקים. כמו כן  הודע לו כי עד ליום 1.6.93 עליו להודיע אם ברצונו לחתום על ההסכם החדש. גם לאחר הפגישה הזו חש המערער בכאבים ובתעוקת חזה, ונטל כדור קורדיל.

פסק הדין של בית הדין האזורי

3.       בפסק דינו התייחס בית הדין לאירוע אסיפת העובדים, ולאירוע השיחה עם מנהל התחזוקה (אם כי בסדר הפוך לזה שתיאר המערער) וקבע, כי לא שוכנע שארע למערער אירוע חריג שניתן לאתרו במקום ובזמן. משכך, לא ראה בית הדין האזורי מנוס מדחיית התביעה.

            בית הדין ציין כי הוא "מתחזק" בהחלטתו מן הנימוקים הבאים: המערער סובל מפגימה בלבו מזה 3 שנים לפני האירוע, ובעבר נדחה ניסיונו לייחס את אותה פגימה לעבודתו; ביום האירוע המערער לא ידע מהם התנאים המדויקים של הסכם העבודה החדש, והמסגרת הכללית לפיה התנאים יורעו היתה ידועה לו כבר שבועיים קודם לאירוע; המערער לא סיפר בבית החולים כי מצבו הרפואי נגרם או הוחמר בעקבות אסיפת עובדים הנוגעת לתנאי העסקתו, כי אם ההיפך מכך; לבדיקה הרפואית הופיע המערער ביום 10.6.03 לפי תכנון מוקדם; המערער הגיש תביעתו חודשים ארוכים לאחר האירוע ובטופס ההודעה על פגיעה בעבודה לא הוזכר האירוע; הפרטים אודות אסיפת העובדים לא באו לידי ביטוי מלא בהודעתו של המערער לפני החוקר; איש מנציגי המעביד לא הוזמנו לעדות מטעמו של המערער.

            בקובעו שאין שום הצדקה משפטית להכיר בהחמרת מצבו הלבבי של המערער ככזה שנבע מתאונת עבודה, דחה בית הדין האזורי את התביעה.

הטענות שבערעור

4.         לטענת המערער, מסקנותיו המשפטיות של בית הדין האזורי אינן מתיישבות עם התשתית העובדתית כפי שנפרשה בפניו. לטענתו, בעדותו בבית הדין האזורי ובעדות העד שהעיד מטעמו יש די כדי להוכיח, כי ביום 9.6.03 ארע אירוע חריג בעבודתו. האירוע בא לידי ביטוי בדחק נפשי חריג, כתוצאה מאיום ההנהלה, כי אם לא יחתום על הסכם העבודה החדש שביטא הרעה משמעותית בתנאי העסקתו, יפוטר. די היה בכך כדי לבסס קביעה בדבר קיומו של אירוע חריג ומינוי מומחה יועץ רפואי מטעם בית הדין.

            אכן, בדיקה אליה הוזמן המערער ביום 10.6.03 הייתה בדיקה שתוכננה מראש, אולם הייתה זו בדיקה כללית שגרתית, ולא זימון מיועד הקשור למצבו הלבבי של המערער. בית הדין אף שגה בהתייחסותו לניסיונו של המערער מן העבר לייחס את הפגיעה הלבבית ממנה הוא סובל, לעבודתו.

5.         המוסד לביטוח לאומי טוען כי לא עלה בידי המערער להוכיח כי ארע בעבודתו אירוע חריג, וממילא אין מנוס מדחיית תביעתו להכיר בעבודתו ככזו שהביאה לפגימה הלבבית ממנה הוא סובל. המוסד מצביע על חוסר התאמה בין דברים שמסר המערער לחוקר המוסד לבין תצהירו, ומציין כי לאור העולה מן התצהיר ידע המערער עוד שבועיים לפני האירוע על הפגיעה הצפויה בתנאי העסקתו. המוסד מדגיש העדרו של כל אזכור לאירוע החריג הנטען במסמכים הרפואיים.