פסק-דין בתיק עבל 387/07

השופטת רונית רוזנפלד

1.         לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בנצרת (הנשיאה ורד שפר ונציגי הציבור הגב' רעיה דבוש ומר מרברט שמריהו), שלפיו נדחתה תביעת המערער כנגד המוסד לביטוח לאומי מחמת התיישנות.

2.         העובדות הרלבנטיות כפי שעולה מכלל החומר שבתיק הן כדלקמן:

א.        ביום 27.6.06 הגיש המערער תביעה לבית הדין האזורי בה טען, כי "פנה לנתבע במספר פעמים על מנת לשלם לו את ההפרשים המגיעים לו בדבר ו/או עבור השנים 2003, 2002, 2001, 2000, 1999, אולם כל פניותיו עלו בתוהו". המערער הוסיף עוד כי "בנסיבות העניין ובהישען על האמור לעיל הוא זכאי להפרשים עבור השנים הנ"ל" על כן התבקש בית הדין האזורי להיעתר לתביעה ולחייב את המוסד לביטוח לאומי בתשלום ההפרשים עבור השנים הנ"ל.

לכתב התביעה לא צורפה החלטה או כל מסמך של המוסד לביטוח לאומי ולא ניתן כל הסבר למהות "ההפרשים" הנתבעים.

ב.         ביום 31.7.06 הגיש המשיב (להלן - המוסד לביטוח לאומי או המוסד) בקשה להארכת מועד להגשת כתב הגנה. המוסד נימק בקשתו בכך שלא צורפה לכתב התביעה כל החלטה ולא "ברור כלל מהי עילת התביעה, לאילו הפרשים מתייחס התובע, בגין מה וכו'". המוסד ביקש כי תינתן לו ארכה להגשת כתב הגנה, כך שכתב ההגנה יוגש בתוך 30 ימים מיום קבלת כתב תביעה מפורט.

ג.         ביום 16.8.06 הוגשה "תגובה מטעם התובע" ובה פירט את תביעתו. מן הפירוט עולה כי טענותיו של המערער מתייחסות לקצבת נכות ששולמה לו בחסר. לפי העולה מן "התגובה", טענת המוסד בקשר להפחתה בסכום הקצבה הינה כי "הכנסותיו של התובע מעסק עולה על 25% מהשכר הממוצע". בקשר לכך טענת המערער הינה, כי אין הכנסותיו עולות על 25% מן השכר הממוצע. למסמך התגובה צירף המערער  החלטות שונות של המוסד לביטוח לאומי בעניינו, ואלו ההחלטות שצורפו:

(1)   החלטה מיום 15.1.03 לפיה נקבעה לו דרגת אי כושר של 65% החל מ1.2.03 וכן מצויין כי נוצר לו חוב בשיעור של 90,837 ש"ח עבור תשלום שקיבל בתקופה שמיום 1.5.99 ועד 28.2.02.

(2)   החלטה נוספת מיום 15.1.03 בדבר חוב עבור התקופה הנ"ל.

(3) החלטה מיום 16.11.04 בדבר שינויים שחלו בשיעור קצבת  הנכות המשולמת.

ד.               ביום 20.12.06 הגיש המוסד לביטוח לאומי את בקשתו לדחיית תביעתו

של המערער על הסף מחמת התיישנות. לבקשה צורפה החלטת המוסד מיום 31.1.03, לפיה המערער אינו נכה כמשמעו בחוק הואיל והכנסותיו עולות על 25% מהשכר הממוצע והן לא צומצמו ב-50% לפחות במשך 90 ימים רצופים. מצוין בהחלטה כי רשאי המערער להגיש ערעור על החלטה זו בתוך 6 חודשים מקבלתה.

על פי המציין בבקשה לדחיית התביעה על הסף, עולה כי "ככל הנראה מדובר בתביעה כנגד החלטת הנתבע מיום 31.1.03 אשר דחתה למפרע את תביעתו של התובע לגמלת נכות כללית בשל אי צמצום בהכנסותיו עבור התקופות הבאות: 1.5.99 - 31.12.00, 1.1.01- - 31.12.01. היות ומדובר בהחלטה מינואר 2003, והתביעה לבית הדין הוגשה רק ב-27.6.06 התבקש בית הדין לדחות את התביעה על הסף בשל התיישנות, וזאת בהתאם לתקנה 1 לתקנות הביטוח הלאומי (מועדים להגשת תובענות) תש"ל-1969.

ה.        המערער טען  בבית הדין האזורי בתגובה, כי טענת המוסד לביטוח לאומי הועלתה באיחור, שלא בהזדמנות הראשונה להעלאתה. וכן נטען כי נושא התביעה הינו ההפחתות שנעשו שלא כדין על ידי המוסד למרות שהתובע הגיש שומה עצמית מעסק על הכנסותיו "המעידים בעד עצמם". לטענת המערער ההחלטות שנגדן הוא הגיש את תביעתו הינן החלטות מיום 15.1.03 בהן מצויין כי נוצר חוב קיצבה בסך של 90,000 ש"ח עבור התקופה ממאי 99 ועד 28.2.02. בהודעה אחרת מאותו מועד(15.1.03) צוין כי בגין השינויים נוצר לו חוב ביטוח בריאות.

פסק הדין של בית הדין האזורי

3.         בפסק דינו קבע בית הדין האזורי, כי בכל הקשור למועדים שנקבעו בחוק ובתקנות אין סמכות לבית הדין להאריך את המועד להגשתן של תובענות, אלא אם הוסמך לכך מפורשות. בית הדין קובע כי גם אם תתקבל טענת המערער לפיה מושא תביעתו איננו החלטות המוסד לביטוח לאומי מתאריכים 15.1.03  ו-31.1.03 אלא יישומה בפועל, דהיינו קיזוז מקצבאות ששולמו לו לאחר מועד מתן ההחלטה, הרי שאין חולק שהקיזוזים בוצעו במהלך שנת 2004, בעוד שהתביעה הוגשה רק בחלוף יותר מ-18 חודשים ממועד ביצוע אחרון הקיזוזים.

            בית הדין האזורי קבע כי המסקנה המתחייבת מכל האמור הינה כי תביעת המערער התיישנה. משכך, קיבל את בקשת המוסד לביטוח לאומי ודחה את התביעה על הסף.

4.         יצוין, כי המערער לא הופיע לדיון "קדם ערעור" שנקבע בעניינו. המערער הודיע כי הוא מסכים לכך שנימוקי הערעור שהגיש יחשבו כסיכומים בכתב.

            נוכח האמור, נקבע כי נימוקי הערעור יחשבו כסיכומים בכתב ובהתאמה לכך התבקש המוסד לביטוח לאומי להגיש סיכומיו.